הקליקה (2)

דור שלישי לסלולר

כנעני, שהסגנון הנקי והמינימליסטי שעליו היא חתומה הופך את הצילומים שלה לכאלה שקל לזהות גם ממרחק קילומטרים, מחבבת צלמים שסגנונם מזכיר את שלה: "בארץ אני מעריכה את עמית ישראלי ואת שרון ברקת". מאותה סיבה היא מציינת כמקור השראה בולט גם את יורגן טלר, האיש שאחראי כבר שנים על הקמפיינים המגניבים של "מארק ג'ייקובס" ושה"סנאפ־שוט" הפך לשמו האמצעי.

מה החלום שלך?

"לצלם את ניקולא סרקוזי וקרלה ברוני על מגדל אייפל"

.

חן, שידועה דווקא בצילומים צבעוניים ופופיים מאוד, מספרת שהתחילה לצלם בגיל 16: "באותה התקופה שודרה בטלוויזיה הסדרה 'תהילה' וגם אני רציתי ללמוד בתיכון אמנויות עם לוקרים. ויצו בחיפה היה תיכון לאמנויות - אז נרשמתי בגלל הלוקר... ונשארתי בגלל הצילום".

סגנון נקי ומינימליסטי. מתוך קטלוג של נעמה בצלאל, קיץ 2007.

צילום: רוני כנעני

מה היה הצילום הראשון שלך?

"הראשון שממש ריגש אותי היה פורטרט שצילמתי כשהייתי בת 16, של סבא שלי ז"ל, שהיו לו פנים חזקות כמו של פיקאסו. הצטרפתי אליו לשחייה היומית שלו בחוף הים בחיפה, ובפעם הראשונה הבנתי מה זה פורטרט חזק שבו האדם והסביבה הטבעית שלו משלימים זה את זה ומספרים סיפור שלם".

למה דווקא צילום אופנה?

"היכולת לצלם אנשים בסביבה מתוכננת ובצורה מבוימת הביאה אותי לאופנה. בשבילי זה כמו צילום קולנוע שבו אני הבמאית ובמקום לצלם סרט נע אני מנסה לכלול בתוך פריים אחד סיפור שלם עם אווירה. באופנה גם יש התחדשות מתמדת – השראות מיוצרים אחרים שמביאים את עולמם למדיום של הבגדים".

כשאת מול דוגמנית, או חושבת על פריים, מה הכי חשוב לך להשיג?

"אני שואפת שהצילומים שלי יבטאו את מהות המצולמים בהם ולכן אני צריכה להיות סבלנית. אפילו בסט צילומים שבו הרקע לבן או אפור תמיד יכול לקרות משהו מעניין ומפתיע, ואני אוהבת להרשות לבלתי צפוי לקפוץ אליי לעדשה".

סיפור שלם עם אווירה. מתוך הפקת אופנה ב"לאישה" 2007

צילום: גילי חן

איזה סגנון צילום הכי מעניין אותך?

"מעניינים אותי צילומים שמעבירים תחושה רגשית מעבר לאסתטיקה, בגלל המסתורין והשאלות שהם מעוררים, כמו אלה של הצלמים סטיבן קליין או מרי־אלן מארק, לעומת הצילומים המתוכננים שנעשים על פי סקיצה מקדימה ואין בהם מקום למקריות וחד־פעמיות, כמו אלה של דיוויד לה־שאפל. מהצלמים הישראלים אני אוהבת את אלכס ליפקין הנפלא, שהצילומים שלו נראים כמו ציור, ואת לאה גולדה הולטרמן שמייצרת צילום חברתי בועט ומצמרר".

לא מפתיע בכלל שאורני, שהתפרסמה בצילומי ביוטי מוקפדים, דוגלת בגישה הרבה יותר גרפית: "אני לא כל כך חושבת על סגנון כזה או אחר אלא אוהבת לראות את הפריים בכללותו. בגלל זה אני מקדישה תשומת לב מיוחדת לצללית הגוף ולחלל שהיא ממלאת בתמונה עוד לפני שאני מתעסקת בהבעה. רקדתי רוב חיי אז אני מלמדת את הדוגמניות על יציבה ועבודה נכונה עם הגוף. כשזה מתאפשר, אני אוהבת לעבוד עם מראה על הסט כי דוגמניות נוטות לעמוד בפוזה שנוחה להן אבל לא מחמיאה לבגדים. המראה עוזרת להן לראות את עצמן בבגד ולהפנים את ההערות שלי".

מה גרם לך להיות צלמת?

"אבא שלי היה חובב צילום. כבר בילדותי מאוד נמשכתי למכונה הזאת, עם הקול המרגש של הקליק, ואבא שלי היה יושב איתי ומסביר לי איך לעבוד איתה. כשגדלתי קצת התחלתי לקחת איתי את המצלמה כמעט לכל מקום, תיעדתי את החברים שלי ושמרתי את כל הצילומים באלבומים עם כיתובים ותאריכים מדויקים. בטיול שעשיתי בדרום אמריקה צילמתי בלי הפסקה ואז החלטתי סופית שזה מה שאני רוצה לעשות כי זה מה שיעשה אותי מאושרת!"

גישה גרפית. מתוך תיק העבודות של עדי אורני, 2007

צילום: עדי אורני

הפכת לצלמת חביבת הסלבס. איך את מסבירה את זה?

"תמיד מרתק לצלם סלבס כי זה אתגר גדול לתפוס אותם בצורה שאף פעם לא ראו אותם ולהוציא מהם משהו קצת שונה. אני אוהבת את תהליך ההיכרות והעבודה על הרעיון לצילום, כבר בשלב הזה ניתן לחוש כיצד תיראה התוצאה הסופית".

מי הצלמים הישראלים החביבים עלייך?

"אייל נבו, כי הוא בעל סגנון אישי מוצק ורגישות נדירה, וגם ורדי כהנא, כי למרות שהסט והתאורות שלה כמעט תמיד חוזרים על עצמם, היא מצליחה לרגש אותי ולהפשיט את המצולמים שלה מהאגו ומההבעה היומיומית והמוכרת שלהם".

גברים ממאדים, נשים מנוגה

מעניין לגלות שרק שרון דרעי מרגישה שאין הבדל ממשי בין צילום נשי לגברי: "בעבר חשבתי שיש הבדל בין הצילום הנשי לגברי, אבל היום אני כבר לא ממש רואה את זה. כשמדובר בצילום שאני אוהבת, אלה דברים כמו רגישות לאור, קומפוזיציה מעניינת, איכויות צבעוניות או הבעה מסוימת שגורמים לי להיתפס ולהתבונן, ואז זה לא משנה אם זה צלם או צלמת".

עדי אורני טוענת ששפת הגוף של הדוגמנית תעזור לך להבחין אם על הקליק אחראים צלם או צלמת: "דוגמנית שמדגמנת לצלם תהיה מפתה וכוחנית יותר. הכתפיים יהיו נוקשות, הברכיים יהיו קצת פשוקות ותנועת הלסת והשפתיים תדמה תנועה של כמעט נשיקה. דוגמנית שמדגמנת לצלמת תהיה רכה, נשית, לא מתאמצת ונינוחה. את הגב הקמור יחליפו תנוחות קעורות שמשדרות פגיעות. צלמת תחפש להדגיש נשיות ועל הדרך הדוגמנית תצא גם סקסית".

גילי חן הולכת הכי רחוק: "צילום נשי הוא פחות שבלוני ולא נוטה להציג את האישה כדיווה אלא להתבונן עמוק יותר, על הפרטים הקטנים, ולמצוא את ההתרגשות מהאישי, האינטימי והשקט. אני הכי לא מתחברת לגישת ה'תשימי יד על המותן ותענטזי' כי בסוף מתקבל צילום שטוח ומשעמם. אני עובדת עם אנשים ולא עם בובות וחשוב לי להיות מופתעת מהם ולהתרגש כשאני מצלמת".

מירי דוידוביץ', הוותיקה שבחבורה, היא גם המתונה ביותר: "בכל דבר שנשים עושות, לא רק בצילום, יש יותר רצון להתנסות. הן אולי פחות ממוקדות מטרה אבל יותר מעזות ורב־תחומיות. מעניין אותן גם ה'מסביב', לעשות משהו שהנושא שלו רחב יותר ולא רק להוציא דוגמנית כוסית ולפרסם את המוצר".

ומי אתן מעדיפות לצלם יותר – גברים או נשים?

חן: "אני מעדיפה נשים, שהעבודה איתן יותר מעניינת ומורכבת, בין השאר כי טווח המשחק שלהן עם הבעות ותנועה גדול יותר. עם דוגמן גבר זה קל כי אין יותר מדי מה לעשות".

אורני: "אם מדובר באופנה, אני מעדיפה לצלם נשים. אני מאוהבת בנשיות, ביופי ובאסתטיקה, ומרגישה מאוד מחוברת לגוף האישה ולצורה שבה היא נושאת את הבגד".

דוידוביץ': "גברים יותר קל לצלם, כי הם פחות מוטרדים מאיך שהם נראים, אבל אני אוהבת לצלם גם נשים".

כנעני: "בעיניי זאת שאלה גזענית".