שתף קטע נבחר

אל תסתכלו בעטיפה

מי שקיווה לקבל תרגום חדש ל"מחברת הזהב", יצירתה האלמותית של דוריס לסינג, התאכזב לגלות רק אריזה יפה. אריאנה מלמד חוזרת לקרוא בספר שראוי היה לעשות לו כבוד גדול יותר

חבל שצריך להתחיל בזעף: "מחברת הזהב", הרומן הגדול של דוריס לסינג, לא נמצא ראוי, בעיני הוצאת "עם עובד", לתרגום חדש לעברית. גם לא אחרי שלסינג זכתה בפרס נובל לספרות: כל מה שקיבלנו הוא אריזה חדשה, ובתוכה אפילו לא טרחו לשנות את עמוד הפתיחה של הוצאת עם עובד, ובו כתוב כי "דוריס לסינג מוצגת עתה לראשונה לפני הקורא העברי", או את גופני האותיות הנושנים.

 

זה היה נכון לפני 30 שנה, אז ראה הספר אור בתרגומה של ג. אריוך. ולא שהתרגום רע: להיפך. הוא הוגן והגון ומתמודד היטב עם בעיות כמו תרגום "free women" ל"נשים משוחררות", שכן המקבילות העבריות האחרות עדיין לא מתאימות למה שלסינג מתארת – אבל הלשון, העברית המתחדשת-תדיר, המתסכלת את קוראיהם של ספרים ישנים – השתנתה עד מאד.

 

וכך, במקום לצלול עם אנה לאחד ממסעות הגילוי-העצמי המרתקים ביותר בספרות המאה העשרים, צריך הקורא להתמודד עם "רוצה את לדעת דבר-מה?" או "אין היא יכולה למנוע עצמה מלהיענות ולהיכבש ללשון זו". דווקא בגלל שהאנגלית של לסינג כה צלולה, כמעט על-זמנית, צריך היה לחדש את התרגום ולא להסתפק באריזה. הספר פשוט ראוי לזה. לפחות לזה.

 

"מחברת הזהב" הוא חווית קריאה מכוננת של נשים שהיו נערות וצעירות כשראה אור לראשונה, בשנת 1962: רוחות הפמיניזם עדיין לא נשבו בעוז, נשים צריכות היו להתנצל על תביעת זכויות ועל חיים בעולמם של גברים, אמהות יחידניות היו קוריוז כמעט בלתי נסבל, ופעילות ציבורית של נשים היתה אנקדוטה זעירה בדברי ימי הפוליטיקה. באנגליה כמו בארצות הברית, כמו בכל מקום אחר במערב.

 

ואל הקולות המהוססים ששאלו את עצמם אם יש בנמצא נשים חדשות, הצטרפה דוריס לסינג עם הספר הזה והתהודה הענקית לה זכה: בפעם הראשונה בספרות המאה העשרים, היתה מי שהשכילה לתת דמות וגוף ומחשבה ולב לנשים "אחרות".

 

דמויות מופת

אנה ומולי, שתי גיבורות שהיו יכולות לצאת גם מתוך דפי "ילדי האלימות", הקוינטילוגיה - סדרה בת חמישה ספרים - של חיי מרתה קווסט, היו לדמויות-מופת בחלומות גדולים של נשים שעדיין לא חוו את השחרור החשוב מכולם, זה של הנפש הכלואה בעולם פטריארכלי. מתוקף נסיבות חייהן וההחלטות שלהן, הן עשו זאת לפנינו: כפרו בצורך ביחסים ממוסדים כתנאי לאהבה. הביאו לעולם ילדים וגידלו אותם בכוחות עצמן. היו פעילות במפלגה הקומוניסטית וחוו את המשבר הגדול של ימי סטאלין האחרונים, והמשבר העצום של המרד בהונגריה – ופרשו. ידעו להיות חלק ממיעוט מדוכא, לא בשל נשיותן אלא בשל דעותיהן. הן גם הלכו לטיפול לפני שכתבו על זה סדרות טלויזיה מצליחות, ותהו על מקומן בעולם כיוצרות, לא רק כנשים.

 

אנה מובילה את הספר בחמש מחברות שונות, עדות לפרגמנטציה הבלתי-נסבלת של חייה ודימוייה הנשיים: המחברת השחורה מוקדשת לשנותיה הראשונות באפריקה, שמקבילות במקום ובזמן לילדותה ולנעוריה של דוריס לסינג ברודזיה (היום זימבאבווה). באדומה, תמצאו תיעוד של האכזבה הגדולה מן המפלגה, המשבר של העזיבה ותוצאותיו בחייה.

 

בצהובה תפגשו רומן-בכתובים, פרי עטה של אנה, ובו גיבורה שחלקים מחייה דומים לאלה של אנה, אבל רק במחברת הזאת ובמסגרת הבדיונית הכפולה הזאת נמצאת לאנה החירות לדבר על הגיבורה כפי שלא היתה מעזה לעולם לדבר על עצמה. המחברת הכחולה היא יומן אישי – ומחברת הזהב, זו שיש בה התאהבות ענקית בצד התפרצות של משבר נפשי ענק, היא המקום בו אמורים רסיסי חייה של אנה ליצור שלם גדול.

 

כשקוראים שוב, גם אחרי 30 שנה ויותר, הספר עדיין נמצא ברשימת "שינו את חיי". מתוודעים בעוצמה ובבהירות להינף הרחב של הפרוזה של לסינג, אבל גם למגבלות המבנה של הספר. לסינג עצמה טענה שמבנה מפורש, בלי סודות ומבוכים, הופך את הספר למיותר לחלוטין מרגע שהבנו את הסודות.

 

זה נכון במידה שהקורא מחפש את החלק הארס-פואטי של היצירה ומתמוגג מן הדיון במצבה של האשה כיוצרת. זה נכון פחות כשכל הקולות של אנה מתנגשים זה בזה בדיסהרמוניה מכוונת של המחברת.

 

ובחלוף הזמן, אנה וחברתה מולי עדיין נותרו כגיבורות נדירות בספרות. אם נתבונן לרגע במה שמתרחש בשנים האחרונות בספרות העברית, ברור ששאלת "האישה כיוצרת, כן או לא" כבר נפתרה לטובתן של סופרות מוכשרות, רבות מאד: אבל עדיין לא ראיתי גיבורה ריאליסטית שיש בה עוצמות כשל אנה, שמסוגלת לחיות בספרותנו את מלאות ההויה האנושית בלי להשתבלל בזוגיות ובמשפחה בלבד ולהפוך אותן ורק אותן למושא שאיפה ולמרכז הקיום של החיים ושל הספר כאחד.

 

כשגיבורות בקנה המידה של אנה מופיעות אצלנו, הן בלתי נשכחות: שרה ב"עיר ימים רבים" של שולמית הראבן ולילי ב"לילי לה טיגרס" של אלונה קמחי הן דוגמאות נדירות: ועדיין אין בשתיהן גם יחד מורכבות נפשית כה מרהיבה ודיאלוג מתמיד עם חברה, שהיא תיבת התהודה שלהן בעולם, כמו שיש לאנה עם מולי ב"מחברת הזהב".

 

מאז שקראתי לראשונה, כנערה בת 15, אנה היתה עבורי צוהר לעולם שבו גם אני אוכל "לחיות כגבר", כלומר – בעולם עצמו ולא בשוליו. היום קוראים לזה פשוט "לחיות". זה, והשפה העברית, הוא כל מה שהשתנה: הספר עדיין מהדהד בעוצמותיו הרגשיות בדיוק כמו פעם, ועדיין נותרו בו סודות רבים לגלות.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"מחברת הזהב". כבר בת 47
עטיפת הספר
לסינג. כלת פרס נובל
צילום: איי פי
לאתר ההטבות
מומלצים