אל תסתכלו בעטיפה

ואל הקולות המהוססים ששאלו את עצמם אם יש בנמצא נשים חדשות, הצטרפה דוריס לסינג עם הספר הזה והתהודה הענקית לה זכה: בפעם הראשונה בספרות המאה העשרים, היתה מי שהשכילה לתת דמות וגוף ומחשבה ולב לנשים "אחרות".

דמויות מופת

אנה ומולי, שתי גיבורות שהיו יכולות לצאת גם מתוך דפי "ילדי האלימות", הקוינטילוגיה - סדרה בת חמישה ספרים - של חיי מרתה קווסט, היו לדמויות-מופת בחלומות גדולים של נשים שעדיין לא חוו את השחרור החשוב מכולם, זה של הנפש הכלואה בעולם פטריארכלי. מתוקף נסיבות חייהן וההחלטות שלהן, הן עשו זאת לפנינו: כפרו בצורך ביחסים ממוסדים כתנאי לאהבה. הביאו לעולם ילדים וגידלו אותם בכוחות עצמן. היו פעילות במפלגה הקומוניסטית וחוו את המשבר הגדול של ימי סטאלין האחרונים, והמשבר העצום של המרד בהונגריה – ופרשו. ידעו להיות חלק ממיעוט מדוכא, לא בשל נשיותן אלא בשל דעותיהן. הן גם הלכו לטיפול לפני שכתבו על זה סדרות טלויזיה מצליחות, ותהו על מקומן בעולם כיוצרות, לא רק כנשים.

אנה מובילה את הספר בחמש מחברות שונות, עדות לפרגמנטציה הבלתי-נסבלת של חייה ודימוייה הנשיים: המחברת השחורה מוקדשת לשנותיה הראשונות באפריקה, שמקבילות במקום ובזמן לילדותה ולנעוריה של דוריס לסינג ברודזיה (היום זימבאבווה). באדומה, תמצאו תיעוד של האכזבה הגדולה מן המפלגה, המשבר של העזיבה ותוצאותיו בחייה.

בצהובה תפגשו רומן-בכתובים, פרי עטה של אנה, ובו גיבורה שחלקים מחייה דומים לאלה של אנה, אבל רק במחברת הזאת ובמסגרת הבדיונית הכפולה הזאת נמצאת לאנה החירות לדבר על הגיבורה כפי שלא היתה מעזה לעולם לדבר על עצמה. המחברת הכחולה היא יומן אישי – ומחברת הזהב, זו שיש בה התאהבות ענקית בצד התפרצות של משבר נפשי ענק, היא המקום בו אמורים רסיסי חייה של אנה ליצור שלם גדול.