נעמה קסרי: איש לא ייתן לילד שלו למות בגלל ההלכה
"כשחוקי ההלכה נכתבו איש לא חשב בכלל על תרומת אברים. כיום, הטכנולוגיה קיימת, הרופאים לומדים וחוקרים כדי למצוא פתרונות וחלקי חילוף לגוף בשביל להציל אנשים, אז מי אנחנו שנעצור את זה?" השורדת נעמה קסרי טוענת כי גם על הדת ללכת עם הזמן
החתימה
חתמתי על כרטיס אָדי לפני 5 שנים.
ההתלבטות
בדיעבד זה טיפשי, אבל אי אפשר להתכחש ולהגיד 'חתמתי בקלות'. כל אחד פוחד מהמוות ובחתימה הזאת התחושה היא שאתה משלים עם המוות. נכון, זה מפחיד ואתה לא רוצה לשמוע ולהתעסק בעניין של הניתוח עצמו, אבל זה הכל קלישאה. כמה אנשים חתמו והגיעו לגיל מבוגר עד שלא ניתן היה להשתמש בכרטיס שלהם?
הגורם
אני לא זוכרת בדיוק אבל אני חושבת שזה היה אחרי ששמעתי סיפור השתלה מסוים וזה נגע לליבי. אגב, לפני כן גם הציעו לי לחתום על הכרטיס ולא הסכמתי. אני חושבת שזה עניין של גיל ובשלות. בסופו של דבר יש כאן המון נתינה.
דברים צריכים להשתנות עם הזמן, כולל חוקי ההלכה (צילום: עופר עמרם)
התגובות
התגובות הן קיצוניות, מהזדהות ועד הסתייגות, אין אמצע. לפעמים צריך לעבור טראומה בחיים כדי לקחת את החיים אחרת. העיניים נפקחות אחרי טראומה ואנשים מתרככים.
פגשתי בחולה
לא פגשתי חולים באופן אישי, אבל כשאבי חלה בסרטן התפללנו שניתן יהיה להשתיל לו כבד חדש ולהצילו. זה כמובן היה בלתי אפשרי. כאן יש אנשים שיש להם פתרון, הם יכולים לקבל תרומה ולהינצל מבלי שזה יבוא בכלל על חשבון מישהו אחר. ההרגשה שאתה יכול לעשות משהו, שיש פתרון רק שהוא לא תלוי בך, היא ההרגשה הכי נוראית שיש. אני מכירה מקרוב את הרצון העז שחולה שקרוב אליך ומצוי על ערש דווי יינצל ויישאר איתך עוד, ככה שאני יכולה להזדהות עם הרצון הזה של החולים ומשפחותיהם. זה לא סתם ששומעים את כל הסיפורים על בני משפחה שתרמו ליקיריהם. אתה רוצה ומוכן לעשות הכל כדי להציל את אהוביך.
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
כולנו שווים
אני לא רואה הבדל. היחס שלנו לערבים תלוי במציאות ומשתנה כמותה, ואני מאמינה שזה הדדי ושבצד השני חשים אותו דבר. ברור שאם היו אומרים לי שאני צריכה לבחור אם לתרום לילד יהודי או לילד ערבי הייתי בוחרת ביהודי. זה מתבקש ואני חושבת שהערבי היה עושה את אותו הדבר. מצד שני אם יגידו לי שהאברים שלי טובים אבל רק ערבי יכול לקבל אותם, אז ברור שאני אתרום לו. הוא בן אדם וקודם כל אני אציל אדם.
התרומה והדת
אני לא חושבת שבזמן שחוקי ההלכה נכתבו בכלל חשבו על אופציה של תרומת אברים. יש דברים שצריכים להשתנות עם הזמן. אני חושבת שאם יהיה אדם דתי, ואפילו חרדי, שהבן שלו מחכה לתרומה, הוא לא יסרב שיתרמו לו כי זה לא תואם את ההלכה. אני לא חושבת שמישהו ייתן לבן שלו למות בגלל זה. כבודה של הדת במקומה מונח אבל בעניין הזה אין מקום להתערבותה של הדת, זהו מקומה של הרפואה.
מילה לספקנים
רק תסתכלו בעיניה של אם שיושבת ליד הילד שלה ומחכה לתרומה שתציל את חייו. הטכנולוגיה קיימת, הרופאים לומדים וחוקרים כל הזמן רק כדי למצוא פתרונות וחלקי חילוף לגוף בשביל להציל אנשים, אז מי אנחנו שנעצור את זה? התורם ממילא מת, לא הורגים אותו בשביל זה, אם אני גם ככה מתה, למה לא לאפשר למישהו אחר לחיות? למה לא להציל אותו?
רוצים לראות מי עוד חתם על כרטיס אדי ומפציר גם בכם להציל חיים? לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
