ולתפארת הטינופת הישראלית

מאז השלים הבמאי אורי רוזנווקס את העבודה על סרטו "מדינה זבל", הוא אינו יכול עוד לטייל בחו"ל בנחת. "בגיל 43, במקום להנות, אני מוצא את עצמי באיטליה או בצרפת מסתכל על פחי אשפה, בודק האם גם שם מלכלכים התושבים את הרחובות, מחפש קקה של כלבים בכניסה לבניינים. הפכתי למשוגע. לא מזמן, כשהייתי בפריז, ראיתי כלב שחירבן בכניסה לבניין וזה פשוט עשה אותי מאושר. אמרתי לעצמי - הנה, גם פה זה קורה".

אך רוזנווקס מעיד כי זה היה בהחלט מחזה נדיר, ואת מה שהתקשה למצוא ברחובות של מילאנו או בפארקים של פריז, הוא מוצא בשפע ברחבי ישראל. עבור הסרט, הסתובב במשך כשנה חמוש במצלמה (לעיתים נסתרת) ותיעד "וולגריות ישראלית" - לא פחות. התוצאה היא מראה בוטה שמוצבת מול עינינו, ומשקפת את החיים כאן, בין עטיפות החטיפים, שאריות העוף והכוסות המשומשות. רק שאלה אחת נשארת באוויר - למה? מדוע אנחנו הישראלים בוחרים להעביר את חיינו בתוך לכלוך וטינופת? מדוע אנו מתייחסים למרחב הציבורי כאילו היה מזבלה?

בסרט מחפש רוזנווקס פיתרון אך לא מצליח למצוא תשובה חד-משמעית. הוא תוהה האם מדובר במסורת "יהודית-גלותית" של חוסר מחויבות וקשר למקום, אך התיאוריה הזו לא עומדת במבחן, שכן מתברר שיהודים חילונים, חרדים וערבים מלכלכים אותו הדבר. מהחידונאי דן חמיצר, שייסד ארגון מתנדבי ניקיון בשם "שורת הפראיירים", הוא שומע את הסברה שמא אנחנו פשוט שונאים את המדינה, אך גם חמיצר לא מבין איך קצין שחירף נפשו בהגנה על הארץ חוזר לחופשה "ומרוקן את המאפרה מחוץ לחלון". "אני חושבת שלאנשים פשוט לא אכפת, כי ממילא המדינה מלוכלכת", אומרת אחת המרואיינות בסרט, נערה שהוריה התנתקו מהישראליות ומקפידים להתסגר בבועה הנקיה שיצרו לעצמם.  

החיפוש אחר התשובה מוביל את רוזנווקס בין מראות מוכרים ועגומים - ערימות הזבל שהשאירו מבקרים בפארק הירקון בתל-אביב, הכוסות והקליפות על הספסל במרכז המסחרי, או העציץ ברחוב שהפך מזמן למאפרה. בדיוק כשנדמה שנשברו כל שיאי הטינופת, מצליח רוזנווקס לספק עוד תמונה אחת, מקוממת במיוחד, של ערימות אשפה ישראליות שהשאירה משלחת נוער בקרחת יער מושלגת בין מחנות הריכוז של פולין.

רוזנווקס מכנה זאת בפשטות "הג'ונגל", וכוונתו לא רק לליכלוך. "אנשים חיים פה בבוז כללי כלפי הסביבה והזולת", הוא אומר. "כשמישהו 'חותך' אותך בכביש, או שכשאתה מנסה לעבור נתיב וזה הופך ליציאה לקרב, או אפילו כשאתה משאיל ספר בספריית האוניברסיטה ורואה שמישהו סימן בעט בעשרות עמודים. זה הכל חלק מאותה תופעה. הלכלוך הוא רק מטאפורה למצב הכללי בישראל". 

מבין הראיונות הרבים בסרט עולה עוד סברה, לפיה המציאות הישראלית מחולקת לשניים: מצד אחד אנשי המעמד הבינוני-גבוה, בני הטובים והאשכנזים, המזועזעים מתרבות הטינופת ומבקשים להושיע; ומן הצד השני "עמך ישראל", המלכלכים חסרי התקנה. "המזרחיים עוד לא נטמעו לגמרי בחברה הישראלית... אני חושבת שלנו, כאנגלו-סקסיות, יש משהו לתרום", מצהירה אחת מחברות "חובבי-ציון הנקייה",התארגנות של נשים המחלקות שקיות אשפה בצמתים.   

אבלם רוזנווקס ממהר להבהיר כי זו אינה המציאות. "נורא נוח להציג את דמות המלכלך כדמות של 'פרח', אבל בסופו של דבר הסרט מוכיח שזה רחוק מזה", הוא מדגיש. "בפארק הירקון צילמתי גם משפחות חרדיות מבני ברק, רבים מהם אשכנזים, ורואים מה הולך שם. צילמתי גם ערבים, חילונים ובני טובים בבית ספר יוקרתי בצפון תל-אביב. זוהי תופעה שכבר אי-אפשר להגדיר אותה כעדתית. הישראלים מזהמים ללא הבדלי דת, גזע ומין", הוא פוסק. 

ההופעה האחרונה של עוזי

בהקשר זה מאפשר הסרט הצצה מצולמת אחרונה לפעילותו הסביבתית של עוזי כהן ז"ל, עד לאחונה סגן ראש עיריית רעננה. התדמית של כהן, שכה מוכרת לישראלים רבים, נשברת בסרט לרסיסים כשהוא מסתובב ברחובות עירו וחושף את דאגתו הכנה לנושא - לרבות הפתרונות הלא-שגרתיים.  

"המפגש עם עוזי - שלו אני מקדיש את הסרט - היה לי חשוב מכמה סיבות", מתוודה רוזנווקס. "הנה בא אדם, מזרחי, איש מרכז הליכוד -  כביכול כל הסטיגמות האפשריות שיכולות להיות לנו, אבל הוא עושה את העבודה ומביא תוצאות. הוא מנפץ את הסטריאוטיפ, אבל גם מספק את התשובה הניצחת לכל אלה שמרימים ידיים ואומרים שאי אפשר להתמודד עם המצב. הדרך שבה הוא פועל היא בעיניי הדרך היחידה להתנהל עם הישראלים", אומר רוזנווקס "האמת, מצידי שתהיה פה מדינת משטרה בעניין הזה. עד כדי כך המצב חמור".

הטיפול ב"ישראלי המכוער" חייב לדבריו להיות דרסטי - כזה שיקיף את כל תחומי החיים. "לא יעזור פה עוד קמפיין של נקיון", הוא פוסק,

 "אנחנו עומדים בפני התפוררות. אין כבוד לחוק, אין כבוד להורים, למורים, לסביבה. גם אם אתה לא כזה, גם אם אתה רוצה לשמור על הנקיון, ולהתנהג כמו בנאדם, לנהוג רגוע על הכביש - אתה פשוט לא יכול. אתה חייב להיות אגרסיבי כדי לשרוד את המציאות הישראלית".  

רוזנווקס מסכם את שנת השיטוט שלו בין ערימות הזבל בעגמומיות - בייאוש כמעט. "העשייה של הסרט שיחררה אצלי תסכול", הוא מודה, "אבל האם אני מאמין שזה יגרום לשינוי? לא. אנחנו כנראה עם שספוג בכל-כך הרבה בעיות, עד שהפכנו להיות כבר ציניים ואפאטיים לגבי הכל. אני לא אופטימי לגבי המצב בעתיד וגם לא מאמין שסרטים משנים בני אדם".

הסרט "מדינה זבל" ישודר בשבת 10.5 בשעה 21:50 בערוץ 8 (HOT). הסרט גם יפתח את פסטיבל "אקולנוע " - הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע סביבתי - ב-15 במאי בסינימטקים בירושלים, תל-אביב, חיפה, ראש פינה ושדרות.