חופרים בסוביבור: ממצאי הזוועה ביער השומם
הארכיאולוג יורם חיימי החליט לחקור את קורות משפחתו שנרצחה בשואה, וביקר במחנה ההשמדה שנמחק כמעט כליל. הוא קיבל מהפולנים אישור לחפור ולחקור, גילה ממצאים הממחישים את הזוועות וכעת מקים אתר אינטרנט המוצף בחומרי תעודה. "זו סגירת המעגל שלי", הוא מספר, בקטע מסרט שמתעד את הפרויקט המיוחד
האבן המחוספסת שבצבצה ממעמקי האדמה הארורה לא הותירה לחוקרים הרבה ספקות: מדובר באבן משחזת. השריטות הרבות שנחרטו על האבן העידו על השימוש שנעשה בה - השחזת הכלים ששימשו לגזיזת שיער הקורבנות, בדרכם אל תאי הגזים.
היה זה הרגע הקשה ביותר לחוקרים במהלך עבודות החפירה הארכיאולוגית במחנה ההשמדה, שהיום אין הוא אלא יער שומם. הרגע בו הפכו קושרו הממצאים הדוממים לטרגדיה הנוראית בסוביבור. הניסיון להתנתק רגשית מההיסטוריה של המקום בעת החפירות, נכשל ברגע אחד: דממה השתררה באתר החפירה - מכאן הובלו הקורבנות אל מותם.
לפני שלוש שנים השתנו חייו של הארכיאולוג יורם חיימי, מנהל מחוז דרום ברשות העתיקות, בעת שצפה בתכנית לרגל יום השואה, המתעדת אישה שאיתרה לאחר 60 שנה קרובת משפחה בישראל ששרדה את התופת. חיימי, דור שני לשואה, החליט לחקור מה עלה בגורל בני משפחתו מצרפת, שנרצחו על ידי הנאצים.
אל ארכיוני "יד ושם" הגיע חיימי כשהוא מצויד במידע דל על שאירע לבני משפחתו בתקופת השואה. כל שידע הוא ששני דודיו, ילידי מרוקו שעבדו בצרפת באותה התקופה ואמם, נרצחו על ידי הנאצים. לאיש מבני המשפחה לא היה ידוע דבר על רגעיהם האחרונים של השלושה בטרם נרצחו, במקום לא ידוע.
משלוח מספר 53
"בתחילת שנות ה-30 רכש סבי, סמואל בן זקן, סטודיו לצילום עבור שני בניו, מוריס וג'קי בן זקן, שהתגוררו ברובע התשיעי בפריז", סיפר חיימי ל-ynet. "סבא שלח אותם לשם כדי שירוויחו כסף ויעסקו במקצוע ואמי נשארה יחד עם סבא במרוקו. לא ידעתי מה עלה בגורלם, מלבד העובדה ששלושתם נרצחו".
רישום המשלוח לסוביבור
חיימי נבר בארכיונים ומצא בין שלל המסמכים של יהדות צרפת את רשימת המשלוחים למחנות המוות - 75 משלוחים, שרובם יועדו למחנה ההשמדה אושוויץ.
על סוביבור לא ידע דבר. הוא חיפש בעקשנות חומרים על המחנה האיום ב"יד ושם", בקיבוץ לוחמי הגטאות ובאינטרנט, אך המידע היה דל מאוד. "הכול נמחק, נעלם. חוץ מעדויות הניצולים, לא נותר כמעט שום מידע על המחנה, וכל המידע שמצאתי בכל הערוצים היה זהה. כאילו הועתק ממקום למקום".
חיימי הצטרף למסע בני נוער לפולין, במהלכו החליט לבקר בעצמו במחנה סוביבור. "חשבתי שאגיע למקום, אחפש בארכיון שבמוזיאון ואמצא מסמכים הקשורים אליהם. אך כשהגעתי גיליתי שלא נותר דבר. הגרמנים מחקו את המקום, וכל שיש שם זה מוזיאון קטן. סיפרתי למנהל המוזיאון את סיפורה של משפחתי ובזמן שאני מסייר עמו שאלתי - האם נעשתה פה עבודה ארכיאולוגית? נעניתי בשלילה".
ג'קי בן זקן, אחד מקרובי המשפחה שנרצח בסוביבור
הוא סיפר למנהל המוזיאון על מקצועו, והציע לבצע חפירה ארכיאולוגית באתר, שאולי תחשוף מידע חדש. מנהל המוזיאון הבטיח לבדוק עבורו האם ניתן להשיג אישור חפירה מהרשויות הפולניות, והורה לחיימי לגייס כסף עבור הפרויקט. זמן מה אחרי חזרתו לארץ, קיבל שיחת טלפון מפתיעה. "יש אישור לחפירות, תגיע לפולין", אמר לו המנהל.
חיימי הבין שהפרויקט של חייו יוצא לדרך. הוא הגיש הצעת מחקר לאוניברסיטת בן גוריון, שאישרה את התוכנית. חיימי אסף סביבו צוות חופרים וניגש למלאכה, לא לפני שבישר לאמו על המשימה שנטל על עצמו. "אמא נרתעה מאוד בהתחלה, אבל הבינה את המשמעות שיש לחפירה שכזו", סיפר.
מספריים, תערים, שיניים תותבות ובקבוקי בושם
באוקטובר 2007 הגיע חיימי לפולין והחל בעבודה יחד עם ארכיאולוג מקומי. החפירה החלה על בסיס חפירה קודמת של חוקר פולני, שחשף קברי אחים. "רצינו להמשיך את החפירה של החוקר שביצע מיפוי של בורות ההריגה מהם השליך על מיקום תאי הגזים, אבל אחרי 10 דקות בלבד הבנו שההנחה שגויה", מספר חיימי.
"כולם בעדנו, אבל אין תקציב להמשך החפירה"
"מצאתי מספריים, תערים ומשחזת ספרים, שעל פיהם הנחנו שמדובר במספרת הנשים - בה נגזז שיערן בטרם הובלו לתאי הגזים. על פי הארכיונים, גזיזת השיער נעשתה כדי להקל על מלאכת שריפת הגופות".
החוקרים בראשות חיימי איתרו במקום שביל, דרכו הובלו ככל הנראה הקורבנות מצריף "המספרה" אל תאי הגזים. במקום נמצאו שרידי גדרות תיל, שעל פי עדויות הוסוו באמצעות שיחים. במקביל, נמצאו בחפירות באתר גם שרידי שיניים תותבות, מכסים של קופסאות סיגריות מעוטרות בשם, ושרידי בקבוקי בשמים.
אחד הממצאים החשובים, בעיני חיימי, הוא תחתיות של צנצנות זכוכית של מפעל Leerdam ההולנדי. הערכת חיימי וצוותו היא כי הצנצנות שימשו לאחסון חומרי חיטוי, באמצעותם טוהרו ככל הנראה תאי הגזים. "יצרנו קשר עם החברה המייצרת, ששיתפה פעולה עד שהם כנראה הבינו שעלינו פה על קופת שרצים. מאז הם ניתקו איתנו מגע", מספר חיימי.
"מקום שנתקע בזמן"
אחרי 23 ימי חפירה בסוביבור, שב חיימי לארץ. חיימי וצוותו הקימו אתר אינטרנט המרכז את המידע על המחנה, והוא מספר כי "מאז אני מוצף. מגיעים אלינו חומרים רבים בהם מפות וצילומים, ששופכים אור חדש".בקיץ הקרוב יחודשו העבודות הארכיאולוגיות בסוביבור, אך חיימי עסוק בגיוס כספים מתמשך שמסרבל עבורו את מלאכת הקודש החשובה. "כולם בעד הפרויקט אבל אנחנו לא נתמכים כלכלית ואין תקציבים לחפירה", הוא אומר.
את חיימי מלווה מאז תחילת החפירות הבמאי עמוס רפאלי, שמתעד בסרט דוקומנטרי בהפקת חברת "היי-לייט סרטים" את הפרויקט יוצא הדופן. צילומו של הסרט צפוי להסתיים בינואר 2009, במקביל לסיום העבודות. חיימי מבטיח כי בתום כתיבת הדוקטורט על סוביבור, יתעד את מסעו האישי בספר: "סוביבור הוא מקום שנתקע בזמן וזו חוויה שתלווה אותי עד יומי האחרון. זו סגירת המעגל שלי".
לפנייה לכתב/ת 
