שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "השואה לא היתה מאורע חד פעמי"
    סיפורו של פפיצ'ק שהיה לאחד מתאומי מנגלה מתועד בספרו המצוין של יוסי שריד, שמשלב בו גם את סיפורו האישי. בראיון מיוחד לרגל בחירתו לספר החודש של ynet וסטימצקי אומר שריד: "ימי הזכרון חשובים, אבל מתקלקלים כשאני מתחיל לשמוע את המליצות"
    כשיוסי שריד היה כבן חמש הזמין אותו אביו לשיחה, אשר לימים תתגלה כבעלת משמעות מכוננת לשארית חייו. השנה היתה 1945, מלחמת העולם השנייה כבר הסתיימה, והאב – שהיה "פדגוג גדול" כפי שמעיד שריד – ביקש להתייעץ עמו בעניין שינוי שם משפחתם מ"שניידר" ל"שריד" בהיותם היחידים מבני המשפחה המורחבת ששרדו את השואה.

     

    את הירושה הסמלית שקיבל באותו יום מתאר שריד בספרו "פפיצ'ק" במילים הבאות: "מאותו היום אני נושא על גבי את שמי כמו שק כבד של זיכרונות, ואין הוא שייך רק לי, השק ותכולתו, ולפעמים אני עוצר כדי לנוח, מניח את השק על הארץ, פותח ומתבונן לתוכו, והוא כל הזמן מתמלא, להפתעתי, ויש לי ממה לחלק".

     

    ספרו של שריד, שהתפרסם לפני כשנתיים, וזכה לתואר "ספר החודש" של ynet וסטימצקי, כורך יחדיו את סיפורו האישי של שריד יחד עם זה של פטר גרינפלד, מי שהיה מתאומי מנגלה וניצל מהניסויים האכזריים כשהוא בן ארבע בלבד. הכינוי שלו, פפיצ'ק, היה כל מה שידע על זהותו עם סיום המלחמה. גורלה של אחותו התאומה מרתה, כמו גם גורלם של הוריו, לא נודע לו עד היום, לאחר שעבר את המסע לשחזור עברו ולגילוי זהותו האמיתית.


    פפיצ'ק בצעירותו

     

    על אף ששריד מסתייג מן ההשוואה בין סיפורו האישי לבין זה של גרינפלד, הספר מערב בין חיפוש הזהות של פפיצ'ק ובין זה של מי שמביא את סיפורו, והופך את מסעם למשותף ולדומה במובנים רבים. את סוגיית החלפת שם המשפחה הוא מתאר בפשטות: "פדגוגים מובהקים כידוע נועצים בילדיהם ובתלמידיהם, ואבי מצא לנכון לשתף אותי – ילד בן חמש - בשאלה אם נכון להחליף את שם משפחתנו. היום קוראים לזה, יש מין ביטוי כזה עברי שאני לא כל כך אוהב – אירוע מכונן".

     

    "אז למרות שאני לא אוהב את הביטוי, זה אירוע מכונן בחיי. אני חושב שאם אני צריך לברר ביני לבין עצמי מה היו החוויות וההתנסויות שהשפיעו על גיבוש השקפת העולם שלי, את האירוע הזה אני אולי מציב במקום הראשון". את השאלה אם אין זה עול כבד מדי עבור ילד בן חמש, הוא פוטר בכך ש"לפפיצ'ק יש שק יותר כבד".

     

    ובכל זאת, איך השק שלך השפיע עליך?

     

    "בכך שאני חושב – ואני אומר את זה באופן קצת וולגרי – שאנחנו צריכים להיות יותר טובים. יש כאלה שחושבים שכתוצאה ממה שקרה לנו אנחנו צריכים להיות יותר רעים, ואני חשבתי שלהפך".

     

    "אני עדיין שם ביער" ("פפיצ'ק", עמ' 14)

    כפי שניתן לצפות מספר אשר כולל בתוכו גם את סיפורו האישי של המחבר, "פפיצ'ק" הוא אינו ספר עדות קלאסי, שמספק סיפור קוהרנטי בעל התחלה, אמצע וסוף. הוא מתחיל בפגישה של שריד עם גרינפלד במשלחת לאושוויץ, ומסתיים במקום שממנו התחיל מסעו של גרינפלד בעקבות זהותו – בתמונה היחידה שנחקקה בזכרונו מרגע הפרידה מאימו ומאחותו במחנה.

     

    "רק בסיפורים הסיפורים נשלמים", מסביר שריד, "במציאות זה בדרך כלל תם ולא נשלם. הסיפור של פפיצ'ק נשאר פתוח עובדתית. במקרה הזה המציאות ונטיותיו הספרותיות של המחבר עולות בקנה אחד. המעגל לא חייב להיסגר", הוא מוסיף, "אולי אפילו כדאי שיישאר פתוח".

     

    ההתנגשות הזו, בין העולם הנראטיבי לבין זה הקונקרטי, המדמם, עולה בספר מדבריו של קלמן, אשר היה ידידו של פפיצ'ק במחנה ואשר אותר לאורך המסע המשותף של שריד וגרינפלד. בקטע המביא מדבריו הוא אומר "זה בדיוק מה שאני זוכר מאושוויץ שהיה גדול מהחיים, מעבר לחיים, בוודאי גדול מהספרות".

     

    בשאלה כיצד ניתן לצמצם את הפער הבלתי ניתן לגישור בין הספרות לבין החוויה שהיא מבקשת לתאר, מסביר שריד: "קודם כל צריך לנסות לנקות את הטקסט ממילים גבוהות, נפוחות, מילים שסובלות מעודף שומנים וכולסטרול. הטקסט צריך להיות מנופה, כי הוא מטפל במציאות שעל פי טיבה היא יותר מרעישה מכל מה שתכתוב עליה. היא מחייבת צניעות, ולכן אני מקווה שהצלחתי לנפות את הטקסט מהמילים הגבוהות שאותן אנחנו פוגשים בכל מעמד טקסי לכאורה. ימי הזיכרון הם חשובים בעיני, אך מבחינתי הם מאוד מתקלקלים כשאני מתחיל לשמוע את הנאומים. המליצות, בהיותן מליצות, לא במיוחד מדברות", הוא מוסיף, אין להן משמעות בהכרח, רק בעיני המליץ יש להן".


    פפיצ'ק במצעד החיים 

     

    לא לחינם מדגיש שריד את הסתירה שבין העולם הפורמאלי לבין זה הספרותי: הספר נולד מנאום שנשא שריד בפני מליאת הכנסת במלאות 60 שנה לשחרור אושוויץ-בירקנאו.

     

    בשל הקושי לצמצם את סיפורו המורכב של גרינפלד לנאום של 15-20 דקות, הופתע שריד מהאופן שבו נגעו הדברים במאזינים: "ראיתי שהכנסת, שבמשך 30 שנה שם הזדמן לי לשפוט אותה בכל המצבים, היתה מאוד נרגשת, מימין ומשמאל אנשים דמעו. אז אמרתי שאם האנשים האלה, שיצא שמעם כאנשים צינים, הם על סף דמעה, אז אולי כדאי לכתוב את הספר. זה יתרונם של ספרים, שהם תמיד שם ואף פעם אי אפשר לדעת מה יעלה בגורלם".

     

    אבל יש הבדל בין נאום שנושאים בכנסת לבין כתיבת ספר. צריך "להמציא" שפה אחרת

     

    "זה נכון, לספרים על שואה נועד גורל אכזר, כי הם מיד מקוטלגים בתודעה כ'ספרי שואה', ונדחקים לירכתי המדף. אני חושב שעשו עוול להרבה מאוד ספרים שכאלה".

     

    מבנה לא ספרותי

    אותה "שפה אחרת" שבה משתמש שריד באה לידי ביטוי במבנה של הספר, וליתר דיוק – בהתפוררות המבנית שלו. הספר אינו אחיד בשפה שלו, הוא מתרופף לכדי פרגמנטים, לפרקי עדויות, שחלקן אף בדויות, ואפילו ערים, כמו העיר פראג, מוסרת את העדות שלה לאירועים.

     

    "זה שייך לחולשה אחרת שלי – שאולי היא עוצמה, לשיפוטו של הקורא – אני לא אוהב לדחוף כפיות לפיו של הקורא", מסביר שריד, "בעיקר בנושא כזה. זו לא דרך הכתיבה שלי, אני לא כותב ככה. המבין מבין, ומי שלא מבין – לא נורא. דיברתי על כך שהמילים צריכות להיות בלי מנת יתר של שומן אווזים, ועד כמה שניתן יש לחסוך גם במילים. במקרה הזה חייבים לחתור למועט שמחזיק את המרובה. לא ברוב מילים הנושא הזה ייוושע. בהיקפו זה ספר קטן. יכולתי להרחיב ולמתוח אותו לכל העברים והוא היה מקבל גוף מלא, וחשבתי שלא זה צריך להיות יתרונו של הספר, אלא דווקא צמצומו".

     

    אולי זה גם מתקשר לשתקנות של פפיצ'ק עצמו?

     

    נכון. מצד אחד גיבור הספר הוא שתקן ומצד שני הכותב מכביר מילים, יש בכך איזו התנשאות שלא במקומה. חשבתי שהספר צריך לעמוד בסימן של איפוק".

     

    הכפילות בדמותו של שריד, בין היותו שליח ציבור לשעבר לבין היותו משורר ומספר, באה לידי ביטוי ברור ב"פפיצ'ק". בניסיון לעמוד על הכפילות הזו הוא אומר "אני אף פעם לא הייתי שטוף זימת פוליטיקה, תמיד היו לי גם חיים אחרים. אני לא יכול לחיות רק חיים בעלי צבע אחד, זה מאוד מקשה עלי. תמיד ניסיתי לסבול בכל העולמות וליהנות מכולם. באיזו מידה הצלחתי – אני לא יודע, אך אני את נפשי הצלתי, בעיקר בספר הזה, אבל לא רק".

     

    בספרו החדש, "לפיכך נתכנסנו", יש סיפור המתכתב עם סיפורו של פפיצ'ק, ובו סוכן מוסד המבקש לנקום את מותו של אחיו בידי ד"ר מנגלה ולחסל אותו. בשאלה אם יש בכך ניסיון לכתוב סוף אחר לסיפורו של פפיצ'ק, הוא אומר "זה נכתב בניסיון לומר שלפפיצ'ק שמורה זכות נקמה אחת, ואולי לישראל כמדינה שמורה זכות נקמה אחרת".

     

    זה מוזר, לחשוב עליך כאדם עם שאיפות של נקמה

     

    "אבל אני לא פפיצ'ק. כיוון שמדובר בסיפורת ולא בדוקומנטציה, אז בספרות אני שומר לו את זכות הנקמה".

     

    בסופו של הספר פונה העיר פראג אל המחבר במילים "אתה קרוב לבני עמך כאן, כשהם חלשים, ואתה רחוק מבני עמך שם, כשהם חזקים, יותר מדי חזקים לפעמים". למה הכוונה?

     

    "זה משפט מפתח בספר. תהיתי איך המשפט הזה מעולם לא צד את העין של קוראים, אז הנה סוף-סוף הוא ניצוד. אני מתכוון שיש הבדל גדול בין יהודים חלשים, מעונים ונרדפים האומרים בליל הסדר 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך', לבין יהודים שיושבים במדינתם, והם כבר לא החלשים, הנרדפים והמעונים בגולה, והם אומרים זאת. זה הבדל גדול מאוד. גם אם קשה לנו להיפרד מהמעמד הזה, כאן אנחנו לא הכי נרדפים ולא הכי מעונים ויש לנו הרבה כוח, המדינה הזו גם מחזיקה מכונת כוח עצומה, ולכן מה שאפשר לקבל מהיהודים של המרתפים, אי אפשר לקבל כאן".

     

    אתה מסכים עם העמדה שלא ניתן להשוות את השואה לשום אירוע אחר?

     

    "קודם כל, בהשוואה יש משהו וולגארי, אני תמיד נמנעתי ממנה, למרות שלפעמים היה קשה. בכל מה שכתבתי בחיי לעולם לא תמצאי אנלוגיה לשואה. זה איננו אומר שאני מקבל את התזה שאומרת שהשואה היתה מאורע אחד ויחיד שלא היה כמוהו קודם ושלא יהיה כמוהו אחר כך. אני חושב שגם עושים עוול למסר שצריך למסור מהשואה. אם לא היה ולא יהיה כמוהו, אז זה היה מאורע קוסמי, לא מן הפלנטה הזו ומבחינתנו זה אסון גדול, אך מה הלקח? אין לקח!".

     

    "לצערנו הרב", מוסיף שריד, "זה לא מאורע חד פעמי, כל מקרה מעורר זוועה ופלצות

    ועומד בפני עצמו. מקרים של רצח עם היו לפני כן ולצערנו הרב נמשכים גם עכשיו, למשל בדרפור אך לא רק שם. דווקא אנחנו כיהודים – וזה מה שמלווה אותי כל חיי – צריכים לעמוד יותר מאחרים על המשמר ולא להגיד 'שום דבר לא ידמה לשואה שלנו ואנחנו אלופי העולם בשואה'. מה אנחנו אומרים לעולם? לדורות החדשים? לילדים ולתלמידים שלנו? אם זה חד פעמי, זה לא יקרה יותר, אך לצערנו זה יכול לקרות בכל מקום ולכל אחד, לא צריך דווקא את החיבור בין יהודים וגרמנים כדי שזה יקרה".

     

    רבים מהקוראים של הספר היו בוודאי מעדיפים שתדבר על אירוע חד פעמי.

     

    "נכון, אך זו לא גישתי, ובשנים האחרונות הגישה שאני מייצג קונה יותר ויותר אחיזה, אפילו יד ושם כמוסד מתחיל לראות בה גישה רחבה יותר".

     

    יכול להיות שהספרות היא בשבילך מפלט מהעולם הציני של הפוליטיקה?

     

    "אני לא לגמרי מקבל את הדיכוטומיה בין הפוליטיקה המזוהמת והעולם החיצוני לה הנקי, אבל אם ניכנע לחלוקה הסכמטית הזו, ניסיתי לזקק את החיים הפוליטיים שלי גם באמצעים אחרים, אחרת אפשר להיות מפלצת. חייבים צינורות נוספים לסובלימציה".

     

    • "פפיצ'ק" יימכר בחודש הקרוב ב-25 אחוז הנחה ברשת חנויות סטימצקי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "פפיצ'ק"
    עטיפת הספר
    שריד. "זה לא מאורע חד פעמי"
    צילום: עופר עמרם
    7 לילות
    מומלצים