אלטרנטיבה לאלטרנטיבה
מבולבל יותר, תוהה יותר ומפנה את מקומם של סימני הקריאה לסימני שאלה. בשנתו העשירית טקס יום השואה האלטרנטיבי מחפש דרך
על הדף שחולק בכניסה לחניון תיאטרון תמונע נכתב: "הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה". בשנים האחרונות התלבטו המארגנים שהרה בלאו ואבי גיבסון בר-אל באופן הגדרת האירוע. המילה "אלטרנטיבה" הרגישה להם לא מדויקת כי הרי לא מדובר בחלופה, אלא בתוספת לריטואלים הקונבנציונאליים הממלכתיים.
גם עם המילה "טקס" היו להם לא מעט התחבטויות. הרי טקס על פי הגדרתו המילונית הוא מעמד רשמי, ממלכתי, דתי, חברתי שמתנהל על פי תכנית קבועה מראש, בהתאם לכללים או למנהגים מסוימים ולך תייצר עם הגדרה שכזו אלטרנטיבה.
נר הזיכרון, שהוטבע בקצה העליון השמאלי של דף התכנייה, העלה מחשבות על תזוזה מסוימת לכיוון התמסדות. אולי זה טבעי, אחרי עשר שנים וקהל שהולך וגדל, לחפש את האלטרנטיבה לאלטרנטיבה בסממנים המוכרים ולמצוא בה מאחז.
אמנון פישר. רוצה אבל לא יכול להשתחרר (צילום: מרב יודילוביץ')
בשנתו העשירית טקס יום השואה האלטרנטיבי, ממש כמו כל העוסקים בשאלת הזיכרון הקולקטיבי, מחפש את דרכו. אחרי עשר שנים בנה את עצמו המפגש השנתי סביב יום הזיכרון כריטואל עם מבנה פחות או יותר קבוע ולמרות זאת הוא מצליח בכל פעם להפתיע מחדש. אחרי שנתרגע המימד המתריס, אחרי שהתפזר ענן המרד, הוכיח השנה הטקס האלטרנטיבי בתמונע שהגיע לפרקו דווקא בזכות הבלבול שהציג
"אני רוצה לירות. לירות. לירות. ולא אכפת לי במי אני יורה. אני גנרל" (צילום: מרב יודילוביץ')
סימני הקריאה פינו מקום לסימני שאלה שהציפו מרבית הדוברים ובזה, אם תרצו, מצוי האלמנט האלטרנטיבי שחסר כל כך בהנצחה הקונבנציונאלית. גם בבלבול, בהיעדר הקוהרנטיות, בטקסטים שלא נערכו מראש ובאופן הלא מעונב שבו נזרקו מילים לחלל, יש משהו לא אמצעי שנעדר מהמכובדות המעושה המקובלת באירועים הרשמיים.
אז נכון, בשנים האחרונות התקבעה מתכונת מסוימת שכוללת, ככל הנראה בשם האיזון הקדוש, את המזרחי, הדוס והפרובוקציה התורניים. אבל לצד אלה מתגנבים תמיד רגעים נדירים של אמת שמחברים בקורים עדינים את הדיה העמומים של חווית השואה הקולקטיבית שחלחלה לדי.אן.איי הכללי אל הוויה הישראלית העכשווית.
גלסנר. מחשבות על צאן, טבח ופוליטיקה עכשווית (צילום: ירון ברנר)
אם צריך להגדיר את הנושאים הבוערים על סדר היום שהציג הפסיפס הנושאי החמקמק בתמונע, יהיו אלה חסרונה המורגש של הערבות ההדדית, רגישות כלפי הסביבה וחשיבותם של הקשב והויתור על החד משמעי לטובת המורכב ורב הפנים. במובן זה היו לא מעט רגעים אותנטיים מעוררי מחשבה וטורדניים בערב.
קחו למשל את מבקר הספרות והסופר אריק גלסנר, שהחזיר את המונח "כצאן לטבח" לסדר היום. גלסנר תהה כיצד עלו מיליוני יהודים על משאיות ורכבות להשמדה. הוא חזר אל הביקורת הציונית על החיים בגלות שלפני השואה שטענה שהתארגנות פוליטית אינה הצד החזק של היהודים. "הם יודעים לארגן קהילות ולהתאגד סביב משפחה, אבל אין להם יכולת ארגון פוליטי וזו הסיבה שכל כך קל היה לבצע את ההשמדה ההמונית, כל אחד היה לעצמו", אמר.
מיצג. יותר סימני שאלה, פחות סימני קריאה (צילום: ירון ברנר)
בעיני גלסנר עד היום אנו חסרים כישרון ארגון פוליטי. "הפכנו לאחת המדינות האי שוויוניות הקיימות בעולם המערבי", אמר, "הסיבה לכך היא הנעדר הגדול מהתרבות הפוליטית הישראלית וזהו חוסר בסיסי בהבנת המושג חברה. אנחנו יודעים מה זה סקטור, מה היא קהילה ומשפחה אבל אין לנו מושג מה משמעותה של חברה. לכן רשות הרבים שלנו כל כך מטונפת. זה המקום לחזור למושג 'כצאן לטבח' כיוון שהוא מלמד אותנו משהו על בעיות בתרבות הפוליטית שלנו. הלקח שצריך להילמד הוא בקיום חברה שדואגת לעצמה".
שרה פון שוורצה. לעולם לא להיות מיטלוייפער (צילום: ירון ברנר)
השחקנית שרה פון שוורצה דיברה על מורכבות הזהות הפרטית שלה כבת למשפחה פרוטסטנטית גרמנית שהתגיירה. "גדלתי פה כילדה יהודיה דתית אבל בתוכי קננה תמיד אשמה. חייתי בתוך עם, הייתי חלק ממנו וראיתי את הפצע שלו. ידעתי שהעם שממנו באתי יצר את הפצע הזה", סיפרה.
"באלבום המשפחתי ראיתי את היטלר", היא שיתפה את הנוכחים, "
גם סבא שלי היה שם במדים. הוא הגדיר את עצמו כמיטלוייפער, אדם שזורם עם הזרם ואני נשבעתי שלעולם לא אהיה מיטלוייפער, שתמיד תהיה לי אג'נדה ומחשבה עצמאית שלא אקבל שום סיטואציה כמובנת מאליה ושאלחם על זכותו של כל אדם לחיות".
"הייתי נרדמת תוך קריאה אובססיבית בספר של תמונות זוועה כשאני מתבוננת בעיניו של איש עם חליפת פסים. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי את האשמה. חשבתי שעם השנים זה יעבור ושיום אחד אהיה חלק. אבל גם היום אני עדיין חוקרת מה בי גרמני. הרוע טבוע בכולנו ומישהו ברגע הזוי שבו הרצח הפך לחוקי היה מאד גרמני וחשב איך למחזר את המוות בכמויות אדירות".
"גרמנים הם אנשים יעילים. גם אני כזו. זה חלק מהאופי. זה קיים בי. רצה הגורל שגדלתי פה ויש לי שלוש בנות שהסבא שלהן הוא ניצול שואה. העולם הסתבך לי ושאלת הזהות העמיקה. זה קונפליקט שקשה לפתור. עצמת הרוע המוחלט שאותו ביצע העם ממנו באתי והבלבול בו נמצא העם בו אני חיה, לימדו אותי שוב ושוב שאין חוק שאנחנו לא צריכים לבדוק ואין סיטואציה שלא נקדיש לה מחשבה ואין דבר כזה לא לקחת אחריות על המעשים שלנו".
"השואה חיסלה את הזהות שלי והפכה את העולם שלי ושל רבים אחרים למורכב עד כדי כואב. היא מזכירה תמיד שלכל אדם יש את הזכות לחיות".
גרטמן. על כדורגל, חילול קודש ובשורת ההמשכיות (צילום: מרב יודילוביץ')
ד"ר אייל גרטמן התייחס למשחק של צ'לסי נגד ליברפול ששודר הלילה בתחנת טלוויזיה גרמנית בכבלים. "כשאני גדלתי משחק כדורגל בערב יום השואה היה דבר מוקצה וגם היום אם תפתחו עיתונים הביקורות על אברם גרנט והשחקן יוסי בניון אדירות. אבל מה לומר לילד שלי? שיצפה במשחק? שלא יצפה? וכשאנחנו באצטדיון בלומפילד מעודדים את הקבוצה האדומה מתל אביב ומארש הניצחון שלה מתחיל במשפט: 'מכבי נאצים', מה אז? הרי שנאת האחר היא אבן יסוד באהבת הכדורגל".
"אני משער שאלה שצופים הערב במשחק ויזפזפו בין הערוצים, יודעים היטב שלכאורה מדובר בחילול קודש. אבל העובדה היא שאירופה כולה נושאת עיניה אל מגרש הכדורגל בלונדון ואני רואה בזה סוג של ניצחון. מנחמת אותי העובדה שלילד שלי יש את הבחירה אם לצפות במשחק או לא כי מדינת ישראל לא נתנה לאנשיה את זכות הבחירה".
"אברם גרנט הוא בן של ניצול שואה ויוסי בניון הוא שחקן כדורגל ישראל שגדל בדימונה. שניהם משחקים ביום השואה כדורגל. אפשר להסתכל על זה כעל חילול קודש. אפשר לראות בכך שהם מביאים את בשורת ההמשכיות של הניצולים. אני משוכנע שכל בית ישראל שיושבים בבית וצופים במשחק מקווים שגרנט יראה היום לאירופה מה הוא שווה וישבור את המאזן דרך מגרש הכדורגל".
אין דרך אחת לזכור (צילום: מרב יודילוביץ')
חילול קודש יכול היה להיתפס גם הביצוע של להקת המטאל הישראלית "סיילם" לשיר על העיירה היהודית הבוערת. מה פתאום מטאל? ולמה לנסר? מדובר בשיר כואב, הרי. הלו, אל תגעו לי בשואה! אבל גם בבחירה הזו לבעוט לפרצוף את הטקסט שצורח לצאת מהאדישות ולהושיע את אלה שעולים באש הלהט, יש משהו שמחייב להעביר את ההאזנה-על-אוטומט פאזה לקשב אחר שמחדד את המשמעות. סיילם הוכיחו בפעם המיליון שבאמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה.
אלן סיגלר, עובדת זרה מהפיליפינים שהגיעה לישראל כעוזרת סיעודית לקשישים, הציפה זווית ראייה חדשה ומעוררת מחשבה על חמלה מול אטימות וחום אנושי מול ניכור. "הגעתי לארץ לפני שמונה שנים
בתור עובדת זרה ואני לא מתביישת בזה", פתחה, "כשהייתי בפיליפינים לא שמעתי על השואה ולא ידעתי מה זה. כמטפלת בקשישים הכרתי את עם ישראל יותר לעומק זה נתן לי הזדמנות לחיות עם ניצולי שואה. פעם כשראיתי את המספר על היד שאלתי מה זה? אצלנו שמים מספרים לפרות. זו פעם ראשונה שראיתי את זה".
"למרות שלאשה היה אלצהיימר היא עדיין זכרה את המלחמה. היא אמרה שזה משם. לא שאלתי הרבה. אחר כך טיפלתי בסבתא מנהיים, ניצולת שואה, שבניגוד לאחרים שנסגרו ולא רצו לדבר על החוויה הנוראית, נפתחה וסיפרה. היא סיפרה איך הופרדה מסבא במלחמה ואיך חיפשה אחריו בסופה. ביום השואה אנחנו יושבות ביחד ומסתכלות על סרטים".
"סבתא בוכה ואני איתה. היא כמו סבתא שלי. אני מרגישה את הפחד שלה שהמלחמה תחזור. סבתא אמרה שבהתחלה כשהם עלו לארץ היא התביישה מזה שהיא משם, התביישה מהמספר על היד. אז אנחנו שלא נתבייש בזה ולא נשכח את זה ולא נסגור את הלב שלנו למה שהם עברו. אנחנו צריכים לזכור את ניצולי השואה שנשארו, לאהוב ולהעריך אותם".
את הערב סגר כמדי שנה אמנון פישר בשיר שמוקדש להוריו, יוסף ומלי, ניצולי שואה שהלכו לעולמם. יש משהו בעוגן המוכר הזה שנועל את האירוע בהצהרה על חופש שמשחרר את הנשימה העצורה לאורך הערב. יש משהו שנורא רוצה להאמין לו כשהוא שר "אני, אני ואני עושה מה שבא לי, הבן של יוסי ומלי, אדם חופשי". רוצה, אבל לא יכול.
