שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "חבר'ה, איך עושים סרטים?"
    הוא עורר ויכוחים וגינויים בשל בשורתו הביקורתית על אודות הממסד המפלגתי והבירוקרטי, וגולדה מאיר הורתה שלא להוציאו מגבולות הארץ - אולם הקהל אימץ אותו. אפרים קישון מספר על לידתו של "סאלח שבתי"

    "סאלח שבתי" היה למעשה הסרט הישראלי השני אחרי "אלדורדו" של מנחם גולן, אשר שימש גם יוזם ומפיק לסאלח. אין אפוא תימה בדבר, שהתנאים בהם הסרט צולם היו יותר מצחיקים מאשר תעלוליו של העולה סאלח.

     

    בארץ נמצאה באותה תקופה חלוצית רק מצלמת-קולנוע אחת שימושית, ה"אריפלקס" של הרצליה. במצלמה ננסית זו מתקופת המבול מותר היה לצלם

    חמישה ימים בשבוע בלבד, כי ביום השישי צילמו בה את יומן-החדשות לקולנוע. אף הזרקורים היו בני אותה תקופה, וכל אימת שהיה צורך לצלם תוך-כדי-נסיעה, הושבנו את הצלם על מצלמתו בתוך עגלת-ילדים ודחפנו אותו.

     

    הכול היה מיושן בסרט שחור-לבן זה, חוץ משחקן אחד צעיר מאוד, ידידי היקר חיים טופול, שחיבב את דמותו של סאלח שבתי על הקהל הישראלי בכישרונו המדהים, אשר הפך אותו ברבות השנים גם לכוכב עולמי.

     

    אין לשכוח שהסרט צולם בתקופה קשה של המדינה - בשנות קליטת מיליון העולים, שאיתם נמנה בשעתו גם ה"אבא" של סאלח שבתי. היכרותי עם סאלח החלה למעשה בשנות החמישים, כאשר במעברה "שער עלייה" ליד חיפה הכניסו לתוך הפחון שלי משפחת עולים מצפון-אפריקה, מטופחת בהמון ילדים. במשך חודשי ההסתגלות לבטלנות ניסיתי לשבור את השעמום בשיחה מגומגמת עם ראש המשפחה המרוקאית, ותדמיתו של סאלח החלה לקרום עור וגידים ברגע שהסתבר כי שכני הטוב אינו יודע כמה ילדים יש לו בדיוק. על שאלתי מה מקצועו ענה האיש החביב במאור פנים, שהוא נהג-קטר. התעניינתי, באיזה קו הוא נסע במולדתו, והוא ענה בחיוך שובב: "עוד לא ניסיתי, אבל זה מקצוע יפה מאוד".

     

    חברי בכפר החורש הצילו אותי מניוון המעברה, וחוויותי בקיבוץ היפה השפיעו על התסריט שכתבתי כעבור תריסר שנים.

     

    נוסף לנסיבות הקדמוניות האלה עלי עוד להוסיף, שניגשתי ליום הצילום הראשון שלנו בכפר הירוק בלי כל מושג על בימוי קולנועי, ושאלתי הראשונה לצוות - "חבר'ה, איך עושים סרטים?" - נשארה בלא מענה. מכל מקום, מיטב שחקני הארץ עמדו לרשותי, רובם ככולם מנוסים במקצוע בדיוק כמוני. 


    אפרים קישון בחדר העבודה בביתו (צילום רפרודוקציה: שאול גולן)

     

    לאחר שערכתי את "סאלח" עם דני שיק ושילבתי בו את המוזיקה הנפלאה של יוחנן זראי, הגיע תורו של הסרט להוכיח את עצמו על פני המסך. "סאלח שבתי" עבר גלגולים רבים ועורר ויכוחים וגינויים בשל בשורתו הביקורתית על אודות הממסד המפלגתי והבירוקרטי דאז, אולם הקהל, במיוחד מעדות המזרח, אימץ אותו. התגובות, הביקורות, היו אמנם מעורבות במשך כל השנים אחר בכורתו של הסרט בירושלים. מבקר הקולנוע הבכיר בארץ כתב, למשל, "רמתו של הסרט היא של סרטוני-פרסומת והמשחק בו דל ועגום באין תסריט ובאין במאי". זמן קצר לאחר

    מכן זכה "סאלח" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בסן-פרנסיסקו בפרס התסריט הטוב ביותר של השנה, וטופול בפרס השחקן הטוב ביותר. התגובות היו אפוא מעורבות, כאמור.

     

    על רקע זה יש להבין ששיגורו של "סאלח שבתי" אל מחוץ לגבולות המדינה נתקל בשעתו לא רק בתרעומת כללית בעיתונות, אלא הגברת גולדה מאיר הורתה בכבודה ובעצמה לא להוציא מן הארץ את המוצר המסחרי הירוד, לדעתה האחידה של הביקורת המקומית.

     

    לאחר ש"סאלח" רץ תשעה חודשים רצופים בניו-יורק והעניק לנו בין היתר שני פרסי "גלובוס הזהב" ומועמדות לאוסקר בין חמשת הסרטים המצטיינים של השנה, קמה הגברת מאיר וחזרה בה. יתר על כן, היא אמרה בחיוך הלבבי שלה: "לטעות זה אנושי". על השאלות החוזרות ונשנות מאז, במה היה עוסק היום סאלח שבתי, אני נוהג להשיב, שהוא בוודאי היה מכהן כמנכ"ל משרד התיירות. ואם לא הוא אז בנו שמעון שבתי. מכל מקום, לגבי כל אינפורמציה נוספת יש לפנות אל הנכדים שלו. או אל הנכדים שלי.

     

    המאמר לקוח מתוך ספרו של נסים משעל, "ואלה שנות - ישראל 60", שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים". לפרטים נוספים - לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורן אגמון
    אפרים קישון. ניגש ליום הצילום הראשון בלי כל מושג על בימוי
    צילום: אורן אגמון
    לאתר ההטבות
    מומלצים