"התינוק הוא מה שחשוב לנו עכשיו"

"נתראה בארץ", לילך נופפה לשלום רגע לפני שנעלמה מאחורי דלתות אולם הנוסעים של שדה התעופה JFK, על בעלה ובטנה ההיריונית. כן, הכתבה הראשונה בסדרה מתחילה דווקא מהסוף, בתום יומיים שבמהלכם ליווינו את ליאור ולילך מרום בדרכם לישראל. היא בהיריון מתקדם ("הרופא אישר לנו לטוס", השניים מרגיעים), הוא אוסף רגעים ניו-יורקים אחרונים טרם ישובו. ככה, עם הבטן עצומת הממדים, הם ארזו את מיטלטליהם, נפרדו מהחברים והכינו את הכלב צוף 'לעשות עלייה'. ב-16 למרץ, כחודש אחרי שעזבו את ניו-יורק, בנם הבכור עילי בא לעולם. "אני חושב שזה אגואיסטי לא ללדת ליד המשפחה", אמר ליאור לפני הטיסה. "שינינו את סדרי העדיפויות שלנו", הוסיפה לילך. "מה שעניין אותנו קודם כבר לא מעניין אותנו עכשיו".   

כתבות נוספות בסדרה:  

• "הלב בכל זאת מחזיר אותנו לארץ": ניר ועינת עזריאל מתגעגעים
  
• "ניו-יורק היא רק מקום זמני": הקאמבק של יניב קוטר
  
• "לפעמים אתה מרגיש כאן כמו חייזר": גילוי הלב של רונית אפריל
  
• "בחלומות שלי, ילדיי גדלים בישראל": טל ארנון חוזרת - ומייחלת   
  

שש שנים חלפו מאז שליאור הגיע לניו-יורק ונכבש בקסמיה. למחייתו הוא עבד כמנהל מספרות, מספק ללקוחותיו שירות לבבי וסחבקי. לילך נחתה בעיר לפני כשלוש וחצי שנים, סיימה את לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית ולאחר-מכן התקבלה לעבודה בעיריית ניו-יורק. השניים הכירו במסיבת סילבסטר בכיכר טיימס, במהרה עברו להתגורר ביחד - והתחתנו בארץ לפני כשנה. הם לא הרוויחו משכורות עתק, אבל הצליחו לממש את משאת נפשם של רבים מצעירי העולם: לחיות בכבוד במנהטן. 

"ניו-יורק היא ניו-יורק", נאנח ליאור, עדיין מאוהב בעיר. "אנחנו גרים במרכז העניינים, לא רחוק מהסנטרל פארק, מוקפים במסעדות מעולות. יש כאן כל דבר שרק תרצה", הוא מעיף מבט מסביב. "זה הטופ של העולם, אי-אפשר להשוות את העיר הזו לשום עיר אחרת". פעמיים ביום הוא מטייל בפארק עם הכלב צוף, "ובכל יום נדהם מחדש כמה יפה פה". לא, העזיבה לא קלה עבורו. "לילך אמרה לי שהיא רוצה לחזור כבר במטוס, בדרך חזרה אחרי שהתחתנו", הוא נזכר. "אני לא כל-כך רציתי, אבל לפני כמה חודשים השתכנעתי. עכשיו אנחנו עוזבים את העיר הכי ססגונית בעולם לטובת כרכור, כלב בחצר ותינוק שיישב בתוך אמבטיה בשמש".  

בחוץ שורר קור של 18 מעלות פרנהייט (בצלזיוס קוראים לזה 'מינוס שמונה מעלות'), אבל בדירה הקטנה שלילך וליאור חולקים חם ונעים. "אני יכולה להגיד שאהבתי את ניו-יורק יותר משאני אוהבת אותה עכשיו", לילך מספרת בגילוי לב. "ההיריון מאוד מפקס אותך בכאן ועכשיו. דברים שהיו מאוד משמעותיים עד לא מזמן הפכו לחסרי חשיבות. בעיקר הקריירה, הסיבה שבגללה הגעתי לכאן והביאה לי סיפוק מקצועי גדול. החיים פה נהנתנים, חיים באשליה שעוד קצת לימודים ועוד קצת עבודה והנה, אנחנו משיגים את הבלתי אפשרי", היא חורצת - וליאור מהנהן. "דברים מקבלים פרופורציה אחרי היריון", הוא מעיד. "פתאום מה שחשוב הוא לא הכסף והאפשרויות בניו-יורק, אלא החיים שאתה יכול להעניק לילד בארץ, שלא נמדדים בערכים כלכליים. שנינו ילדים בודדים וההורים שלנו מתבגרים. אנחנו רוצים לדאוג להם כמו שהם דאגו לנו, ולתת להם סיפוק ונחת כמו שהם נתנו לנו".

ניו-יורק היא עיר נפלאה לרווקים, השניים מסכימים, אבל לא לילדים. "ניו-יורק היא מקום לילדים אם יש לך הרבה כסף", ליאור מתקן. "ועדיין, בכל מקרה אני מרגיש שיותר נכון לגדל ילדים בארץ". לו היו נשארים בעיר היה עליהם לרשום את בנם לפעוטון עוד טרם נולד, ועל הדרך לעבור סדרת ראיונות מפרכת ולהוכיח שהם אוחזים במקצוע ראוי וביכולת כלכלית. "מהפעוטון התינוק ממשיך לגן מסוים באותה רמה, ואחר-כך לבית ספר מסוים", ליאור מתאר. "בעצם, העתיד שלו נקבע ברגע

שהוא נולד. זה קצת מטורף בעיניי". לחישוב מצטרפות עלות הפעוטון, העומדת על כ-12,000 דולר לשנה, והעובדה שהחוק המקומי אינו כולל מימון חופשת לידה.

החלטה ללדת את בכורם עילי בישראל, ולא על אדמת ארצות-הברית של אמריקה, שללה את האפשרות שהוא יקבל אזרחות אמריקנית. "כולם מרימים גבה כשהם מגלים שאנחנו עוזבים לפני שהוא מקבל אזרחות", ליאור מתאר. "אבל אני חושב שללילך יהיה יותר נוח ללדת בארץ, וכרגע צריך לחשוב עליה. בכלל", הוא מדגיש, "יהיה יותר קל לגדל את הילד בארץ בגלל המשפחה והחברים, נוכל לתת לו הרבה יותר. שם הוא יוכל לרוץ חופשי ולשחק בחוץ. כאן זה לא יקרה".  

מובן שמההכנות לחזרה הביתה לא נעדרים גם דאגות ולבטים. ליאור, עירוני מאז ומתמיד, אינו שלם לגמרי עם המעבר לכרכור, ומוטרד בשל המאבק הכלכלי העתידי. "אחרי שש שנים בניו-יורק, עם כל הנימוסים, אני חושש גם מהשוק התרבותי", הוא מודה. אבל עכשיו? הם פשוט רוצים הביתה, להיות עם המשפחה והחברים. "כל-כך הרבה זמן היינו רק אנחנו", לילך מלטפת את ליאור שיושב לצדה על הספה. "היינו החברים אחד של השנייה, המאהבים, המשפחה. הכל. וכן, יש מקום לחשש בישראל. כאן אתה לא חושש שתפרוץ מלחמה, ואם אתה לא פותח טלוויזיה אתה לא יודע מה קורה בעולם", היא מסיימת. "מצד שני, האנשים שגרים בארץ לא רוצים לעזוב גם כשהם מפחדים".