איפה הכרזת העצמאות ואיפה אנחנו
המסמך המכונן של מדינת ישראל הוא הכרזה נאורה לגבי כל אדם, תושב ואזרח. חבל שבמשך השנים שכחנו רבים מעקרונותיה
60 שנה למדינה, והיא עדיין צעירה. אך עבורנו, אלו שגויסו ולחמו למענה, מדובר בשנים רבות. כל אלה ששרדו את אותה מלחמה והמלחמות שבאו לאחריה, זוכרים את השנים. זוכרים היטב.
אף שההכרזה על עצמאות ישראל במוזיאון תל אביב הינה האירוע המכונן שלנו כעם ריבון בארצנו, ההתרגשות הגדולה ביותר היתה דווקא בכ"ט בנובמבר 1947, באותו לילה ארוך ומותח של ההצבעה באו"ם, אותה הצבעה שריתקה את כולנו למכשירי הרדיו, למניין הקולות "בעד", "נגד" ו"נמנע", ובסופה, כששמענו על אותו רוב שהעניק לנו זכות לחירות ולריבונות, פרצנו למרכזי הערים בצהלה, במחול ובתקווה גדולה מאוד.
הייתי אז תלמידה בבית המדרש למורים על-שם דוד ילין בירושלים, וכבר חברת "ההגנה" שעברה אימונים. ידעתי, כפי שכל חברי ידעו, כי הלילה נשתה ונשמח ונרקוד ומחר... כן, מחר... והמחר הגיע והמלחמה פרצה. אחד הקורבנות הראשונים היה בן כיתתי, יצחק סלומון מראש-פינה. אחריו באו אחרים ובדצמבר כבר היינו מגויסים. ירדתי לעיר העתיקה כביכול על תקן של מורה. כמוני היו רבים שם ובמקומות אחרים.
בעוד הנהלת הסוכנות היהודית, מועצת העם והוועד הלאומי החלו לשקוד על הכנת העקרונות האידיאולוגיים והמשפטיים עליהם תקום המדינה ודנו אם בכלל יש להכריז על הקמתה עם תום המנדט – הפלמ"ח וכן ענפים מגויסים ומאומנים נוספים של ההגנה כבר ניהלו קרבות קשים, בגליל ובנגב, במזרח ובים. מכל רוחות השמים באו צבאות מארצות ערב לעזור לערביי ארץ ישראל לעצור בנו, להשמיד אותנו אם אפשר.
כך קרה שבאותו יום אחר-הצהריים, טרם כניסת השבת, התכנסו נבחרי העם ובראשם דוד בן-גוריון להכריז על הקמת המדינה היהודית הריבונית "היא מדינת ישראל". מדינה שתושתת על "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, שתקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". מדינה אזרחית דמוקרטית, שוחרת שלום, מדינה שהבטיחה תקווה, חוקה אזרחית צודקת. לא תורת כהנים ורבנים, לא התנשאות ושמירת טהרת הגזע. "הכרזת עצמאות" שהינה המסמך המכונן של מדינת ישראל היא הכרזה נאורה, נאורה לגבי כל אדם, תושב ואזרח, אשר מקבלת על עצמה נאמנות לעקרונותיה של מגילת "האומות המאוחדות".
היה זה יום גדול אך לא כולנו לקחנו חלק בשמחה הגדולה, בהתרגשות העצומה. רבים מחברינו נהרגו בקרבות, רובנו היינו פזורים בחזיתות השונות והידיעה המשמחת הגיעה אלינו באיחור. השמחה התערבבה בדמעות על חברים ובמצב הכן בקרב ובפריצת דרכים. בכינו פנימה והמשכנו. כן, ידענו שקם והיה דבר גדול, אך לא התכנסנו כמו בכ"ט בנובמבר במחולות בכיכר העיר.
היינו בתפזורת. המלחמה נמשכה. כך קרה שהרגע הגדול והמרגש של "הכרזת העצמאות", ביטול חוקי הספר הלבן, קביעת "סדרי השלטון והמשפט" כל אלה נעשו בפועל אך העם לא היה שותף להם. מה עוד שצריך היה להקים את צה"ל כצבא העם ובא פירוק הפלמ"ח ופירוק האצ"ל ואוניית אלטלנה ורצח ברנדוט ומחתרת הלח"י והמעבר לימי החול, למצוקות השעה ולהמשך ההתגודדויות הפוליטיות - שהורידו מזוהרה של הכרזת תקומת ישראל בארצו הריבונית. אחר כך באו ימים של פוליטיקה מפלגתית, והבחירות לאסיפה המכוננת נדחו ובסופו של דבר לא נתקבלה חוקה ודחייה זו אין ספק שהיא בכייה לדורות.
הקואליציה הראשונה היתה של מפא"י וארבע המפלגות הדתיות. הזוהר הועם ועם זאת חשוב מאוד להכיר אפילו ממרחק השנים את קווי היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה על ארבע המפלגות הדתיות שבה, קווי יסוד שהתקבלו פה אחד בכנסת הראשונה:
- הממשלה מוקמת על יסוד אחריות משותפת של כל חבריה והסיעות המשתתפות בה.
- בחוק שיבסס את המשטר הדמוקרטי והרפובליקני במדינת ישראל, יובטח שוויון גמור של זכויות וחובות לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ולאום; יובטח חופש של דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; יקויים שוויון מלא וגמור של האשה – שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים. תקויים חירות האיגוד וחירות הביטוי בעל פה ובכתב – מתוך שמירה על בטחון המדינה, חירותה ועצמאותה ומתוך כבוד לזכויות הזולת.
ראוי ורצוי לחזור ולקרוא כיום, 60 שנה אחרי, הן את הכרזת העצמאות והן את קווי היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה. מה שהחסרנו ללמוד ולדעת במשך השנים, הגיעה העת לחזור ולשנן כיום, לאחר שהרחקנו מאוד מדרך ראשונים זו, וחבל.
