חתונה אחרת: כולם מבלים יפה, והכלה עצובה

תולשות את השיער ביד או עם מסטיק

"יכולת לעשות את זה בעצמך בבית", אני מתגרה בה לקול צחוקן של האחרות. כלות רבות צנועות או מפוחדות מכדי להניח לנשים אחרות בסלון לתלוש את שׂיער ערוותן, ולכן הן מעדיפות לעשות זאת בבית – הן תולשות אותו ביד או בעזרת גומי לעיסה. מכל מקום, התהליך מכאיב באכזריותו. וחוץ מזה, קשה להשיג את המראה הברזילאי המושלם – כשכל שערה משׂער הערווה נתלשת, מלפנים ומאחור – אם את עושה את זה בעצמך, גם אם את אחת מהנשים המעטות במדינה שיש להן מראה גדולה, כמו רושאנה.

"אבל הוא רק צריך לגלח אותו!" מקוננת רושאנה, ומסמיקה ומשפילה את מבטה. אני יודעת שהיא לא רוצה להיראות ביקורתית כלפי בעלה החדש, שעדיין לא פגשה, בנוכחות חמותה. היא לא רוצה לספק לאשה המבוגרת כל סיבה להטיל בה דופי, וכאשר היא נושאת שוב את מבטה, היא מחייכת אלי בחשש.

(...) אנחנו חוזרות לחדר המרכזי של סלון היופי, ואני מוודאת שהווילונות סגורים כראוי כדי ששום גבר חולף לא יוכל להציץ פנימה ולראות את הנשים חשופות הראש. זה מסוג הדברים שעלולים להביא לסגירתו של הסלון שלי ושל בית-הספר ליופי של קאבול. אני מדליקה נרות כדי שנוכל לכבות את המנורות שמעלינו. בגלל כמות האנרגיה שצורכים המכונה הממיסה את השעווה, המנורות לטיפולי פנים, מייבשי השיער וכל שאר מכשירי הסלון, אני חוששת מקֶצר. אני שמה תקליטור של מזמורי חג המולד. הוא היחיד שאני מוצאת בסביבה, וממילא הן לא שמות אליו לב.

אחר-כך אני שולחת את החמות ואת בנות-הלוויה של הכלה לעמדות הטיפול השונות, אחת למניקור, אחרת לפדיקור, ושלישית לחפיפה. אני מוודאת שכולן יקבלו תה ואת שבועוני האופנה המיושנים האחרונים שנשלחו מארצות-הברית, אחר-כך אני מתנצלת ומדליקה סיגריה. בדרך-כלל אני יוצאת לעשן בחדר המרכזי של הסלון, אך למראה פניה של רושאנה רגע לפני שאני סוגרת את דלת חדר השעווה, קצב פעימות לבי מואץ. משום שהיא נוצרת בלבה סוד נורא, ואני היחידה היודעת אותו – לפי שעה.

מסיבות אירוסים וחתונות הן אירועים שחוגגים ברוחב-יד באפגניסטן. משפחות חוסכות כסף שנים ואפילו שוקעות בחובות, כדי לשוות להן אווירה חגיגית ככל האפשר, ולא חוסכות בהוצאות. אחרי ככלות הכול, זוהי ארץ שבעצם אין בה חיי חברה

כמקובל. אין בה מועדוני לילה, ולא קונצרטים, אלא מסעדות מעטות – ואת המסעדות שנפתחו מאז עזבו הטליבאן פוקדים בעיקר אנשי המערב. יש בה בתי-קולנוע מעטים, אבל רוב המבקרים בהם הם גברים. אם קורה שאשה מראה שם את פניה, כמו שעשיתי אני פעם אחת לאחר שהתעקשתי שחבר ייקח אותי, היא נהיית להצגה הגדולה, כל טורבן שבאולם מופנה אליה, והגברים בוהים בה. אין כמעט אירוע שגברים ונשים אפגאנים בבגדים מהודרים מתערבבים בו אלה באלה.

גם במסיבות אירוסים ובחתונות הם לא מתערבבים ממש. בהתכנסויות רבות משתתפים מוקצות למאות הגברים והנשים שתי קומות באותו אולם כדי להפריד ביניהם, ובכל אחת תזמורת משלה; בהתכנסויות קטנות יותר הם נמצאים באותה קומה, אבל מפריד ביניהם וילון. בשני סוגי האירועים הם לבושים במיטב מחלצותיהם.

כשהגעתי בפעם הראשונה לקאבול, נדהמתי ממספר החנויות המוכרות שמלות כלה. דומה שבכל רחוב יש שתי חנויות שכאלה. בובות בגודל אדם עומדות בשורות בחלונות הראווה, ראשיהן נטויים בהתנשאות, והן משקיפות על הרחוב בשמלותיהן הצבעוניות המתנוצצות באבנים דמויות יהלום ושופעות מלמלה. הן נראות כבובות בַּרבּי ענקיות – כולן גבוהות מאוד ולבנות עור – וכשהגעתי לכאן בפעם הראשונה השתדלתי לחרות בזיכרוני את מראה הבובות שבחלונות הראווה כדי שאוכל למצוא את דרכי בחזרה אל בית-ההארחה ששהיתי בו. הן היו לי מעין מורות-דרך.

כשבאה אם החתן בפעם הראשונה אל ביתם עם עוגות ודברי מתיקה מיובאים ומתנות אחרות כדי לבקש את ידה, הניעו הוריה של רושאנה את ראשם בסירוב אבל היו מרוצים מעצם ההצעה. הסירוב היה חלק בלתי נפרד מהטקס, דרך לרמוז שבתם כה יקרה ואהובה שהם לא יניחו לה לעזוב את בית המשפחה. זה היה גם הצעד הראשון בתהליך המשא-ומתן. בחודשים הבאים התמקחו האבות על גודל המוהר במזומנים, על מספר השמלות שיהיה על חייט משפחת החתן לתפור בעבורה, על כמות הבד שיתנו למשפחתה כדי שיתפרו להם עצמם בגדים חדשים, ועל ערכם של תכשיטי הזהב שתיתן משפחת החתן לרושאנה.

עסק לכל דבר שנוהל בקפידה, עסקה בין אבות

אביה ניהל היטב את המשא-ומתן. מוהר המזומנים למשפחתה הסתכם בעשרת אלפים דולר, והיא עצמה תקבל חמשת אלפים דולר בזהב ואבזרי לבוש רבים ההולמים חתונה של המעמד העליון. לא נועצו ברושאנה בנוגע לכל זה. וכמו בכל נישואים ראשונים באפגניסטן, זה היה עסק לכל דבר שנוהל בקפידה, עסקה בין אבות. ואולם היא השתוקקה להיות נשואה. למעשה, היא אחת הכלות היחידות שפגשתי מעודי בקאבול שרצו באמת להינשא.

• מתוך הספר "בית-הספר ליופי של קאבול", מאת דבורה רודריגז (הוצאת כתר. תרגום: כרמית גיא)