שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גירושים: למען הילדים, הכי חשוב בלי מלחמות
    הגורם העיקרי שנמצא בכל המחקרים, שמשפיע על גודל הנזק הנפשי לילדים, אינו גיל הילדים, אלא טיב התקשורת בין ההורים. גם אם מתגרשים, אם הילדים רואים זוג מבוגרים שמתקשרים ביניהם כמו בני אדם, בכבוד ובצורה מנומסת, הם יינזקו פחות מילדים שחווים את המאבק והשנאה של הוריהם

    שאלה:

    אני מניח שלשאלתי אין תשובה חד משמעית, אלא זו תלויה במספר רב של משתנים החסרים לך ממני. אולם אבקש את דעתך, גם אם זו תחושה ולא יותר מכך, על סמך ניסיונך העשיר בתחום.

     

    ברור לכולנו שכל סיטואציה של גירושים מהווה טראומה עבור הילד. זו יכולה להיות טראומה קטנה יחסית: רגעית, עם הכנה נכונה ושיתוף פעולה מצד כל הסביבה, ובעיקר ההורים כמובן. וזו עלולה להיות טראומה גדולה בהרבה, עד כדי משבר נפשי עמוק לילד, נזק להתפתחותו ולאישיותו, צלקת נוראית לכל חייו.

     

    שאלתי היא: מתי לדעתך הטראומה עלולה להיות גדולה יותר, כשאחד ההורים עוזב את הבית (עם הסדרי ראייה נאותים ככל שניתן לצפות) כשהילד בן חמש, או כשהילד בן שבע? האם נכון לחשוב שככל שהילד צעיר יותר הוא זקוק למעטפת המשפחתית שתחבוק אותו חזק יותר, מכיוון שהוא תלותי יותר? אולי מכיוון שבגיל צעיר עדיין רוב תחומי העניין שלו נוגעים בדרך זו או אחרת להוריו, שממלאים כל חלל אפשרי עבורו, בעוד שהוא כבר בגיל בי"ס למשל, יש לו תחומי עניין רבים יותר, חדשים ואחרים, והוא כבר לא חושב כל הזמן רק על אבא ואמא? האם האינטליגנציה של ילד בוגר יותר, שמבין יותר לעומק, תסייע לו להתמודד טוב יותר, האם זה יחסוך מהמועקה שתהיה לו?

     

    תשובה:

    אני מבינה מפנייתך שאתה ובת זוגך שוקלים פירוד או גירושים. ראשית, טוב שאתה מקדיש מחשבה לשאלות החשובות, כיצד "למזער נזקים". אתייחס בהרחבה לכמה נקודות שניתן לשים לב אליהן ולחסוך קצת כאב מהמשפחה.

     

    כמה פרמטרים עולים בדעתי כששוקלים גירושים: גיל הילדים, הליך הפירוד, התקשורת בין ההורים וצורת החיים שאחרי הפירוד (בטח יש עוד כמה פרמטרים שוודאי יוסיפו לנו הטוקבקיסטים).

     

    גיל הילדים: לא בהכרח הגורם הכי חשוב, אבל עדיין - זה מה שאתה שאלת. יש הרבה מחקרים בנושא, אבל אין תשובה חד משמעית. יש שתי "אסכולות" בעניין. גישה אחת אומרת שתינוק שהוריו נפרדים ניזוק הכי פחות, שכן הוא צומח לתוך מציאות של פירוד, וזה מה שהוא מכיר. לכאורה, הוא לא

    עובר על בשרו את הפירוק, המאבק והכאב. אבל רוב המטפלים המשפחתיים וגם אני חושבים אחרת. גם מתוך טיפול במבוגרים שעברו גירושים בילדותם, ניתן לראות שהמשבר של פרידת ההורים משפיע באופן עמוק מאוד על מבנה האישיות של הילד. ולכן, הגיל שנחשב פחות "פגיע" הוא כפי שאתה ציינת - הגיל בו ילדים נשענים יותר על חברת הילדים ובית הספר, ופחות על ההורים. בפסיכולוגיה זה נקרא "גיל החביון" פחות או יותר בין גיל שש להתחלת ההתבגרות (11-12). ההיגיון הוא שבגיל זה הילדים פחות סוערים רגשית, פחות יצריים, ולכן קצת פחות זקוקים לתמיכה הרגשית של המסגרת המשפחתית. הם יכולים למצוא מפלט ונחמה בעיסוקיהם וחבריהם, לעומת הגיל הקטן או גיל ההתבגרות, שבהם יש יותר רגישות.

     

    אבל, כאמור, בכל גיל זהו משבר קשה ולכן חשוב להתייחס לעוד גורמים, אם רוצים להיות הורים אחראיים ולצמצם את הסבל של כולם.

     

    גם "ילדים" בני 30 סובלים כשהוריהם נלחמים ומתגרשים

    הסכם הפירוד/גירושים: ההסכם עצמו, והדרך שעוברים בני זוג כדי להגיע אליו, יש חשיבות מכרעת, לפי כל מחקר וניסיון. או במילים פשוטות - בלי מלחמות! כמה שיותר ברוח טובה, כמה שניתן להשתמש בגישור ולא במאבק משפטי, כך הילדים יוכלו "לשרוד" את תהליך הפירוק יותר טוב. זה אולי מובן מאליו, אבל חשוב לומר זאת - המריבות, המאבקים המשפטיים, הכאב, החרדה והזעם של ההורים מחלחלים לילדים בכל גיל, גם "ילדים" בני 30 סובלים כשהוריהם נלחמים ומתגרשים. לכן, שווה לעשות כל מאמץ לשים בצד את המרירות והנקמנות וללכת יפה.

     

    הגורם העיקרי שנמצא בכל המחקרים, שמשפיע על גודל הנזק הנפשי לילדים, הוא טיב התקשורת בין ההורים. כלומר, גם אם אתם מתגרשים אבל הילדים רואים זוג מבוגרים שמתקשרים ביניהם כמו בני אדם, בכבוד ובצורה מנומסת, יינזקו הרבה פחות מילדים שחווים את המאבק והשנאה של הוריהם. זה רעל שקשה מאוד להתנקות ממנו מאוחר יותר.

      

    החיים שאחרי: אם וכאשר הגעתם להסכם גירושים, חשוב לזכור שזה לא סוף התהליך, אלא תחילתו. הילדים זקוקים להרבה הבנה, תמיכה וסבלנות, בהסתגלות שלהם לחיים חדשים. המעברים בין הדירות לא קלים לילדים, חשוב לשתפם, אם הם גדולים, בהחלטות לגבי החדר, החפצים שיחזיקו בכל בית, צורת המעבר והימים. יש להביא בחשבון את חיי החברה שלהם, החוגים והלימודים, כדי לנסות וליצור עבורם שיגרה וכמה שפחות שינויים וטלטלות. אם הם בגיל שציינת, חמש-שש-שבע, כדאי מאוד ששני ההורים יישארו לגור סמוך, כדי שיוכלו להמשיך את חייהם ולהתעסק כמה שפחות בעניינים של ההורים. בשנים הבאות, אחרי הפירוד, חשוב להקשיב לצרכים המשתנים של הילדים. ילד בן חמש שהולך ברצון לאבא בסופשבוע, בהסדרי הראייה, אולי יצטרך שינוי כשהוא בגיל של מסיבות ימי שישי, תנ ועת נוער וכדומה.

     

    מאוד מומלץ ללוות את תהליך הגירושים וההסתגלות לשינוי עם מטפל/יועץ מנוסה, שיתמוך במשפחה ובילדים. וכאמור - כמה שפחות מלחמות!

     

    בהצלחה!

     

    • עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.  

     

    האתר של עירית

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לעשות כל מאמץ לשים בצד את המרירות והנקמנות
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים