היא הציעה לי אושר - ואני נבהלתי
עברתי את חמשת השלבים שעובר אדם בעת משבר, אבל יש גם שלב הפחד. אינסטינקט הפחד יש בו בכדי להותירנו שפויים, להדליק את הנורות למען לא נחזור על טעויות. ידוע שהפחד מחדד את החושים, אבל כוחו גם הרסני, לפעמים משתק
בואי, נלך יחד, הרחק במעבה היער, היכן שלא נדרוך עוד לעולם, ניקח מעדר, כמה תכריכים, ונעשה לזה סוף. נחפור בור, עמוק ככל שנוכל, נעטוף אותו היטב בתכריך לבן ונשלחו פנימה. וכך, כף אחר כף, נכסהו ברגבי אדמה לחה ונחתום במציבת אבן כבדה.
שם לא רחוק ממני, ניבט מולי בראי אדם פגוע, אדם שכול כולו רק לא מזמן היה ספוג באמונה יוקדת כי יש מקום לשניים כאן בעולם, ועכשיו כתפיו כושלות בייאושו. אדם המיטיב לראות, חד אבחנה, רגיש בעצותיו וחריף במילותיו, עומד שם אובד עצות, סומא בעיניו, מוחו מעורפל ואטום לעצת אוהביו, פיו סתום וכבד שפתיים. והגרוע מכל הוא הפחד בעיניו.
ובתוך כל אלו היא באה אלי. בטחונה איים על בדידותי, צחוקה איים על דיכאוני, ודף חלק מושט בידיה מחכה שארקום אגדה בחייה. אבק של אושר פיזרה היא בביתי, ובמילים של אמת חבשה את פצעיי, והכל בפשטות וכנות מופלאה. ואני, אידיוט שכמוני, לא יכולתי להכיל, כמעט ויתרתי על הטוב הצרוף הזה.
אז מה הוא לעזאזל אותו גורם הדוחה מעלי את כל הטוב הזה?
יש שיאמרו כי זו אותה "רוח רפאים" מן הקשר שעבר, יש מי שיאמר כי הורגלנו להשוות בין ההיא לבינה וזהו גורם המפתח באותה הדחייה. יש שיגרסו כי אינני מוכן עדיין, ויש שיחזו כי זה ייקח עוד זמן רב. אלו ואלו יש ממש בדבריהם, אלו ואלו טעות בידיהם.
בתוך חמשת השלבים שעובר אדם בעת משבר, את שלב ההשלמה, השלב האחרון, כבר בלעתי מזמן. אבל ראוי לציין שלב נוסף - שלב הפחד. אינסטינקט הפחד יש בו בכדי להותירנו שפויים, להדליק את הנורות למען לא ניפצע, ניפגע, נחזור על טעויות החיים. ידוע שהפחד מחדד את החושים, אבל עם זאת, כוחו גם הרסני, לפעמים משתק, מונע שינויים.
אז אותה "רוח רפאים" היא אחראית לפחדים, ואותן השוואות אין להן מקום, אלא עמוק בתוך חמשת השלבים. לעולם לא אהיה מוכן, כל עוד הפחד מתגורר לידי. ההשלמה לימדה אותי שאין מקום להשוואות, ויש לזכור גם את הסיבות בגינן הכל נגמר. וכן, על הפחד אצטרך עוד לעבוד.
אין זו בושה לפחד, זו בושה להיכנע לפחד
אז למול הדמות שם במראה, אני עומד ומתבייש. לא על כל הקושי הזה, אלא על הפחד שעדיין ניבט בעיניי. כי אין זו בושה לפחד, זו בושה להיכנע לפחד. והבושה היא כה מוחשית, עד שהכל כל כך מאיים. הביטחון שלה, הצחוק שלה והאמת שלה, כולם נדמים לי כאויבים מרים, חזקים כל כך למול חולשותיי. אז אקח את המנטרה הסינית הידועה, אהפוך את האויבים לקרובים ואסלק את הפחד מחיי.
אז ישנו עוד שלב לא פשוט שעלי לצלוח, אבל האמונה חוזרת, ובמקום בו גדל כאב נובטת לה עכשיו תקווה. אחרי הנביטה יעלה גבעול רך, ומי יודע, אולי גם תבוא פריחה. בכל זאת, יש מי שמאיימת בבטחונה, אבל יחד עם זאת משקה באמונה. צוחקת, עדיין קצת מפחיד, אבל זה עושה טוב לנבטים.
אז בואי, נלך יחד. אני יודע, קשה לקבור אותו חי, נעשה מאמץ, כי אנחנו כל כך רוצים. נקשור אותו חזק ונתעלם מצעקותיו, נלחש תפילה ונעמוד מחובקים, ניפרד ממנו יחד לתמיד.
אל תדרשי שאעשה זאת לבד, זו בקשתי. היי שם איתי, דרשי את כלימתי, אך תני לי הבנה ואוחזך בידי.
ואם מתישהו תבקרו שם ביער הרחק, ובין העצים תמצאו מצבה, הניחו אבן ועימדו דקה, רק כדי להיות בטוחים שהפחד עדיין קבור שם.
כי החיים שייכים לאמיצים.
האימייל של שי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
