שיהיה במז"פ

השאלה הדחופה של החודש מגיעה מהקורא ר', שכנראה הגה אותה בעודו רוכן מעל גופה או צופה בפרק של CSI, ותחליטו אתם מה יותר גרוע. "נניח שהשתילו בי מח עצם שתרם איזה אחד בשם דודו, וביצעתי פשע. אם שוטרי המז"פ יאספו דגימת די.אן.איי מדם שהשארתי בזירה, האם בדיקת הדם שלי - בעל כדוריות הדם הלבנות של דודו - תקשור אותו לרצח הכפול? סליחה, לפשע?".

 ובכן, ר' היקר, העברנו את שאלתך ליאיר פישר מאוניברסיטת בן גוריון - פסנתרן בינוני בלילות ודוקטורנט לביולוגיה בימים. התשובה שלו? לא רק שזה יכול לקרות: זה כבר קרה פעם. הדי.אן.איי של כולנו, מסביר ריצ'רד קליידרמן של הנגב, זהה פרט ל־0.1 אחוז ממנו. במעבדות הזיהוי הפלילי בודקים 13 מקטעים בתוך אותם 0.1 אחוזים שבהם ההבדלים גדולים במיוחד, ולפי זה יודעים אם הדם, הרוק או הזרע שנאספו בזירת הפשע שייכים לך או למישהו אחר. אמנם יש סטיות קטנות, שלעיתים נדירות מונעות התאמה מושלמת בין הדגימות, אבל בגדול, הטכניקה הזאת מדויקת לחלוטין. עכשיו, יש דרכים להכניס לגוף כמויות מסוימות של די.אן.איי ששייך למישהו אחר: אחת מהן היא עירוי דם (אבל זה זמני ואקראי), ויש עוד אחת שקשורה להחלפת נוזלים, אבל פה זה לא המדור של קארין. השתלת מח עצם היא עניין שונה, וכדי להבין למה, צריך להסביר קודם מה בעצם קורה בהשתלה כזאת.

מח עצם מכיל תאי גזע שמתמיינים לכל סוגי תאי הדם, ואחראי למעשה על ייצור רכיבי הדם בגוף. אצל חולי לוקמיה - שהם אלה שזקוקים לתרומת מח עצם - טיפולי הקרינה והכימותרפיה משמידים את כל מח העצם המקורי של המושתל. אחרי ההשתלה מתחיל מח העצם החדש לייצר כדוריות דם אדומות ולבנות; בתוך זמן קצר, כל הדם בגופו של מקבל התרומה תואם לזה של התורם.

ועכשיו לסיפור שהבטחנו: ב־2005 נאסף זרע מזירת אונס באלסקה, והדי.אן.איי שבזרע היה זהה לזה שנלקח מדמו של אדם שכבר היה לו תיק במשטרה. רק מה, היה לו אליבי מושלם: הוא ישב בכלא בזמן הפשע. חקירה נוספת - שכבר עשו עליה סיבוב בפרק של "חוק וסדר" - הובילה לאחיו של החשוד, שתרם לו מח עצם כמה שנים קודם לכן. הדי.אן.איי בדמו של האסיר היה זהה לחלוטין לזה של אחיו, אבל דגימה אחרת שנאספה ממנו על ידי משטח לחי היתה שונה. בכל אופן, עכשיו יש לו בן זוג לפינג פונג.

אם אתה עדיין בארץ, ר', כדאי שתמשיך לקרוא, כי עכשיו העסק ממש מסתבך: יש באוכלוסייה אחוז מזערי של אנשים שמכונים "כימרה", על שם המפלצת המיתולוגית שמורכבת מחיות שונות. בביולוגיה, כימרה זה אדם (או חיה) בעל הרכבים גנטיים שונים - תופעה נדירה שמתרחשת כשתאומים לא זהים מתמזגים ברחם, ויוצרים עובר אחד משתי ביציות מופרות, שזה בעצם אדם בעל שתי תבניות די.אן.איי שונות. אצל כימרה יש הבדלים בדי.אן.איי בין סוגים שונים של תאים, והם מספיק גדולים כדי שבדיקה לא תקשר ביניהם. אז ר', אם השארת דם בזירה ואתה כימרה (אם כי כאמור, הסיכוי שואף לכלום), המשטרה תצטרך לקחת די.אן.איי בבדיקת דם בשביל להוכיח שאתה הרוצח. די.אן.איי מהשיער שלך עשוי להוביל לאדם שלא קיים.

הגש ורוץ למד"א

האם כדור טניס שנופל מגובה 200 מטר יכול להרוג, או שזה כמו אליפות של הפועל: רק נורא מכאיב

"במלון היוקרה בורג' אל ערב בדובאי יש מנחת מסוקים בגובה 211 מטר", כותב אלי, האיש שלנו באמירויות. "ב־2005 הוא הוסב זמנית למגרש טניס, ורוג'ר פדרר ואנדרה אגאסי שיחקו עליו. מאז ועד היום אני תוהה: האם הכדורים שעפו להם למטה לא יכלו להרוג מישהו?".

אז נכון שפדרר ואגאסי שיחקו שם בלי רשתות, אלי, ולמעשה גם בלי גדרות - כך שלא היה מה שימנע מהם לעוף בעצמם אחרי כדור שעף להם. אבל לעוברי האורח שלמטה זה דווקא לא היה מסוכן, וזאת משתי סיבות:

1. אין עוברי אורח. המלון הזה בנוי על אי מלאכותי, ומתחתיו נמצא רק הים הפרסי.

2. לכל חפץ שאינו בריק יש מהירות נפילה מרבית (Terminal Velocity): זאת המהירות שבה כוח המשיכה משתווה לכוח הגרר, זה שמושך למעלה. בעברית, זאת המהירות המקסימלית שהחפץ יכול להשיג בנפילה חופשית. במקרה של כדור טניס מדובר בפחות מ־120 קמ"ש, ומכאן שכדור שנופל מ־211 מטר יפגע בך במהירות נמוכה יותר מסרב של שחקן מקצועני (פדרר עצמו, לשם המחשה, מגיש ב־220 קמ"ש). אז לחטוף על הראש 57 גרם של גומי חלול ועטוף בד ב־120 קמ"ש זה בטח לא נעים - אבל אם אתה לא יואב לימור, זה לא יהרוג אותך.