מוסד הוליוודי

"אל תתעסק עם הזוהאן" משופע בשחקנים ישראלים (עידו מוסרי, ימית סול, יוסי מרשק, דינה דורון, אורי פפר ומורן אטיאס) והוא הולך להיות אחד הסרטים המדוברים והמסקרנים של הקיץ הקרוב. הוא כמובן לא יהיה הפעם הראשונה שאנשי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים מתעצבנים או מתבאסים מהדרך שבה הוליווד מציגה את הארגון, אנשיו ופעולותיו.

זכור במיוחד המקרה של "מינכן", שעליו נתעכב בהמשך, שהצליח לגרור תגובות נזעמות במיוחד. אבל דבר אחד בטוח: סרטים כמו "אל תתעסק עם הזוהאן" ו"מינכן" רק מבססים את המיתוס של איש המוסד ומאדירים אותו. גם כשמנסים לנתץ את המיתוס או לעקוץ ולפרק אותו, זה עושה פעולה הפוכה.

אל תתעסק עם הזוהאן. סוכן מוסד ישראלי שהופך למעצב שיער

בכלל, נדמה שסוכן המוסד הפך למייצג המוחלט של הישראליות בקולנוע ההוליוודי. אם בסרטים האמריקאים שנעשו בשנות ה־50 וראשית ה־60 על מדינת ישראל והמאבק להקמתה הוצג הישראלי במגוון אופנים: ניצול שואה, מעפיל, לוחם וחלוץ מייבש השממה, הרי שמשנות ה־70 הוא בעיקר מוצג כחבר הארגון.

סוכן המוסד הוא הגיבור הישראלי האולטימטיבי. ולאחרונה זה אפילו מתעצם והמוסד לא מפסיק לככב גם בקולנוע הישראלי ("ללכת על המים", "החוב", "מרגל השמפניה") וגם בקולנוע ההוליוודי (מ"מינכן" ועד "מלחמתו של צ'ארלי ווילסון" עם טום הנקס וג'וליה רוברטס).

"המוסד זה המותג שהכי מזוהה עם ישראל כיום", מעיד ד"ר רונן ברגמן, כתב לענייני מודיעין של "ידיעות אחרונות". "אם פעם היו מדברים על תפוזי ג'אפה ועוזי, הרי שכיום פג זוהרם, והמוסד הוא זה שמזוהה עם ישראל. סוכני המוסד נתפסים כמחסום הראשון או האחרון לביטחונה של מדינת ישראל", אומר ברגמן.

"המוסד הוא עדיין שם נרדף למצוינות הישראלית", סובר ברגמן. "למרות שהמוסד ידע גם פעולות נפל כמו כשלון החיסול של חאלד משעל בעמאן זה לא פגע ולא פגם בדימוי. לעומת זאת כן מדגישים בספרות את הפאשלות של ארגונים אחרים הפועלים בעולם המערבי.

החוב. המוסד הוא שם נרדף למצוינות ישראלית (צילום: יוני המנחם)

"בניגוד למותגים אחרים של ישראל, המוסד הוא עוד אפקטיבי". ואילו הסוכן מוצג בסרטים ובסדרות כגבר קשוח, מצודד, קר מזג ודם, אגרסיבי, בעל חזות ים תיכונית (ולעיתים רחוקות יש גם סוכנות פתייניות, סקסיות ואמיצות). העובדה שהמוסד הוא שם קצר, קל להגייה, נתפס וקליט סייעה לו להפוך למותג. למרות שלא תמיד האנשים בחו"ל יודעים מה משמעות המילה שמהווה קיצור של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ומתקשים להחליט איך לכתוב אותה.

הדימוי המפואר של המוסד החל בזכות שתי פעולות מפורסמות ונועזות: חטיפת הצורר הנאצי אדולף אייכמן ממקום מחבואו בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב־1960 ומעללי המרגל הישראלי אלי כהן ז"ל, שהצליח להשתחל ולהתערות בצמרת הסורית ונתפס והוצא להורג ב־1965.

שני המקרים האלה חרגו מהנהוג ומהמקובל בפעולות של מדינות וגופי ביון עד פיגועי הטרור של ה־11 בספטמבר 2001. לכן לא מפתיע שהם הציתו את הדמיון ועשו הרבה רעש. חטיפת אייכמן ומפעלות הגבורה של אלי כהן הונצחו בסרטים עלילתיים ותיעודיים, וסייעו לעצב ולקבע את הסטריאוטיפ של סוכן המוסד. גם ההצלחה של מבצע אנטבה מזוהה עם המוסד, למרות שאנשיו רק אספו את המידע שסייע לביצוע הפעולה המצטיינת שלה אחראים חיילי צה"ל.

ללכת על המים. טראומת השואה עולה לא פעם ב"סרטי מוסד"

גם מי שלא מבין גדול בריגול ובהפעלת סוכנים, יכול לקלוט מיד שהסרטים על המוסד לא מצייתים לאמת, ולפעמים מגוחכים ומופרכים לחלוטין. אם זה המרגלים סטייל חסמב"ה ב"מינכן" (2005) סרטו של סטיבן ספילברג שעסק במסע הנקמה באחראים לרצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972, ואם זה בדרכי ההתנהלות של ליאור אשכנזי ב"ללכת על המים" של איתן פוקס. שלא לדבר על הטלנובלה הארגנטינאית־ישראלית "המוסד" מאמצע שנות ה־90, שבה גיל פרנק תפקד כסוכן מוסד שמיטיב לשלוף ומיכל זוארץ כאשת סוכן בוגדנית, תככנית ורעה במיוחד.

"'מינכן' הוא שטותניקי לחלוטין ומתבסס על ספר של שרלטן", מאבחן ברגמן. "ממש כמו הסדרה האידיוטית והקשקושית 'חרב גדעון' מ־1986 שעסקה אף היא בנקמה בעקבות הטבח במינכן. הסרט של ספילברג היה פשוט אידיוטי - הקטע שראש הממשלה גולדה מאיר קוראת לאיש מוסד בן 25 תוך כדי עקיפה של כל שרשראות הפיקוד ומטילה עליו להקים יחידה שאליה יגייס אנשים שהם לא ישראליים ולצאת למסע חיסול, זה דבר כל כך מטומטם, לא סביר ולא אינטליגנטי".

אפילו הסופר ג'ון לה־קארה, שחיבר עשרות ספרי ריגול והפך שם נרדף לתחום השירות החשאי, פישל כשהגיע לטפל במוסד ב"המתופפת הקטנה", רב מכר על אשה תמימה שהפכה כלי משחק על לוח השחמט של הסכסוך הישראלי־ערבי: שחקנית אמריקאית שמגויסת על ידי המודיעין העברי כדי לחדור לשורות הפת"ח ולחשוף את זהותו של טרוריסט מסוכן. הספר הפך לסרט ב־1984 שצולם בחלקו בישראל, וכיכבו בו דיאן קיטון, קלאוס קינסקי וג'וליאנו מר.

"אני חושב שרוב ספריו של לה־קארה נפלאים, אבל 'המתופפת הקטנה' הוא הכי גרוע שלו", פוסק ברגמן. "ולא עומד בשום השוואה לשאר ספריו. זהו ספר שכולו

 מופרך. חוששני שכמעט שכל סרט, סדרה או ספר עלילתי שמתאר את העולם החשאי ועבודת המודיעין הוא לא אמין.

בסרטי ג'יימס בונד זה לא מהווה בעיה כי לא מדובר בהסתמכות על מקרה אמיתי. אבל ב'מינכן' שמתבסס על פרשייה אמיתית זה מעצבן, במיוחד שהוא מתיימר להיות המציאות. בכלל בסרטים הביצועים של המוסד הרבה יותר פנטסטיים מאשר במציאות".

רוצים עוד? הכתבה המלאה בגליון החגיגי של "פנאי פלוס".