אלימות ראויה

אי אז בראשית שנות השבעים, בין המולת הבורקס ושתיקותיהם המקובצות של הרגישים החדשים, נבלע קולם של שניים מהסרטים המוזרים ביותר בתולדות ימי הקולנוע הישראלי. האחד - שמו "אדם" וביים אותו יונה דאי, בעליו של בית הקפה הבוהמייני "נגה", מוסד תל אביב ידוע בשנות השישים. השני - "הטרמפיסט" ומי שחתום עליו הוא עמוס ספר, שביים עד לאותו רגע כמה סרטים קצרים וסרטי תעודה.

לא היו אלה שני הקוריוזים היחידים שידע הקולנוע העברי. תמוהים מהם היו "הגמל והילד" למשל, קופרודוקציה ישראלית-יפנית משונה מסוף שנות השישים, שגיבוריה הם ילד בדואי וילדה בת קיבוץ החוברים יחד בחיפוש אחר בעל הדבשת שבכותרת. והיה גם "מנגד" מ-1970 שהתבסס בסגנון יתר פיוטי על שיריה והביוגרפיה של המשוררת רחל.

וכן, אף לא אחד מהם נמנה על הגרועים שבתוצרת המקומית – תואר שאותו חולקים במשותף "הסנדלר העליז" מ-1975 בכיכובם של אריס סאן ונירה גל, וסרט הבלהה "המלאך היה שטן" מ-1976 שבו מילא משה גז חסר הניסיון את כל הפונקציות ההפקתיות כמעט (במאי, תסריטאי, מפיק, צלם, מלחין, עורך ושחקן ראשי, וזוהי רשימה חלקית בלבד).

מקורה של הבחירה דווקא בצמד הסרטים הנ"ל הוא בהיותם קצת יותר מזה. יותר מקוריוז, זאת אומרת, ולא עד כדי כך רעים, שראוי להשליכם אל תהום הנשייה של הצלולואיד. למען האמת, במבט לאחור יש בהם יותר ממה שנדמה היה בזמנם.

הנה, כך מתנהלת עלילת "אדם" שהופק ב-1973 ונחל כישלון חרוץ: שמוליק קראוס הוא רופא אמיד שמחליט לרדת לחייו של הפסיכולוג ד"ר אבישר (אילן דר) רק כדי להפריך את התאוריה של הלה בדבר מקורותיו של יצר האלימות המקנן בבני האדם.

הסרט (שצולם בידי אמיל קנבל הוותיק) זכור בעיקר בזכות שתי סצינות לא מלבבות. באחת נצפים סוס וסוסה מזדווגים באחו, ובאחרת מאכיל קראוס את ציפור הטרף שלו בעכבר לבן. לא מעט שוטים מתארים מקרוב, ומבלי להידרש לתחליף מלאכותי, את היצור האומלל המפרפר במקורו של העוף. שתי סצינות אלה שימשו דימויים מרכזיים של הדחף האלים המקנן בבסיס החברה הישראלית השבעה והכובשת בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים. כך גם הפך הדיון התאורטי המתקיים בסרט לתהייה סימבולית על מהות הנפש הישראלית בעקבות הניצחון ב-67'.

"הטרמפיסט". אמריקאי שגורר את כולם לחורבן

שזור בדימויים שכמו נלקחו מסרטי הניכור המודרניסטים של האיטלקי אנטוניוני – בולט במיוחד השימוש היצירתי בסביבה הארכיטקטונית של אוניברסיטת תל אביב – מבקש "אדם" לייצר אמירה על המדבר הרגשי בו נתון גיבורו המצליח. בכך הוא הקדים בשנה תמימה את "לאן נעלם דניאל וקס" של אברהם הפנר, שאף הוא עסק בקריסתו של הצבר שהתברגן.

אגב כך, אחד מהישגיו הניכרים של "אדם" הוא בתחום העיצוב. הדברים אמורים בעיקר בכל הנוגע לדירה האולטרה מודרנית רחבת הידיים בה מתגורר בגפו אותו רופא שנפשו התעוותה. קצת קשה להגדיר במילים את החלל הזה, שנראה כאילו הגיח מעולמו של "תפוז מכני" – מעין פופ ארט מינימליסטי ששולטים בו צבע לבן וקווים עגולים. נוכח העובדה שלא רבים היו הסרטים הישראליים באותה תקופה שהקדישו תשומת לב רבה להיבט האסתטי של העשייה הקולנועית (אלא אם דירות תל אביביות נזיריות עונות להגדרה), בולט "אדם" בתחום זה.

ועוד שני דברים: את אחד התפקידים המרכזיים מגלמת איריס דוידסקו, “נערת זוהר" בלשון אותם זמנים, שבגיל העשרה כבר היתה חברתו של אורי גלר. אף שהופיעה בלא מעט סרטים בשנות השבעים (בהם "מתנה משמים" שביים גד בן ארצי ו"בלפר" של יגאל בורשטיין) היא מעולם לא נהפכה לכוכבת מקומית, ובשנות השמונים התדרדרה לסמים, השתקמה וב-1996 נפטרה בטרם עת. הפרט השני קשור לנעימת הנושא של הסרט, שהלחין קראוס ומוכרת גם כשיר "זה קורה" בביצועו המרטיט של אריק לביא.

חורבן הבית

שונה ממנו הוא "הטרמפיסט", שעמוס ספר כאמור כתב וביים ב-1972. זהו "סרט דרך" מהסוג שהיה נפוץ בקולנוע האמריקאי בשנות מלחמת וייטנאם (“אדם בעקבות גורלו", “רסיסי חיים”), שגיבוריו הינם קבוצת היפים מקומיים, המונהגים בידי נווד אמריקאי, יוצא המלחמה ההיא (אשר צרפתי).

"הטרמפיסט". המחסלים

אחרי שהוא פוגש צעירה מצודדת האוספת אותו למכוניתה, הם יוצאים ללקט ילדי פרחים נוספים – המתרכזים באופן משונה בכיכר מלכי ישראל דאז – הולכים לחגוג באיזו חירבה, ורגע אחרי שהם מכריזים על רצונם לפרוש לאי בודד בדרום הארץ ולהקים שם חברה חופשית, הם נטבחים כמעט עד האחרון שבהם בידי שני גברים מסתוריים בחליפות שחורות הדולקים בעקבות האמריקאי ההוא.

ארבעה שורדים, שההלם לא ממש ניכר על פניהם, בהם האמריקאי, נוטלים בתגובה את הפקלאות וגם עז ועוזבים לאי (האלמוגים, מול חופי אילת), בו הם מתעתדים לבסס את החברה האוטופית שלהם, כאשר מכאן והלאה המילה העיקרית שיוצאת מפיהם היא Freedom (הסרט, אגב כך, דובר רובו אנגלית).

אלא שהחזון קורס במהירות נוכח המציאות – המים אוזלים, הסירה שהובילה

אותם אל האי נעלמת וההרמוניה האנושית מפנה את מקומה לתחושות של זעם ותסכול. בסופו של הסרט מתנפלים הארבעה – שני גברים ושתי נשים שאיבדו כל צלם אנוש – אלה על אלה בנהמות חייתיות והורגים איש את רעהו במכות ובאבנים כבדות. גם פה נוכחת אפוא אותה תזה הטוענת לחייתיות שבבסיס הנפש האנושית. ואף שהסרט, כ"אדם" שלעיל, נעדר סממנים מקומיים, ובראשם השימוש המינימלי בשפה העברית, הרי שמובע בו מסר גלוי – שצרפתי מנסח בפניה ישירה למצלמה – בדבר המיאוס מחברה ההופכת את בניה למכונות מלחמה.

אפשר להתווכח על המסר של הסרט, שמבוים ומשוחק באופן חובבני להחריד – האם טענתו היא שייצר לב האדם רע מנעוריו או שהחברה האידילית הזו נידונה לכישלון משום שמייסדיה הפנימו את תפיסת הכוח שמנחה את החברה המיליטריסטית ממנה באו?

כך או כך, שני הקוריוזים הקולנועיים בהם עסקה רשימה זו ביקרו, כל אחד בדרכו, את אידאל ההקרבה הציוני, את ההתרפקות הרומנטית על המוות – הנכון, הראוי, היפה והנכסף – שליווה (ועודנו מלווה) את הנפש הישראלית במהלך 60 שנות קיומה של הארץ הזאת. מגדיל לעשות "הטרמפיסט" שמציג את הברנש האמריקאי כמי שמביא בעקבותיו מוות לארץ הזאת. ואת האמירה הרדיקלית הזו, שמזהה את אמריקה עם כליה והרס של המקום הזה, דומה שאף סרט ישראלי אחריו לא העז לבטא.