שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שחור משחור
    השכול החרדי הוא שקט ודומם. נחנק בבית הכנסת בתפילת "אזכרת נשמות", נשבר בקדיש של אב על בנו, ממולל ברעד את פאות הלחיים. הוא לא מאמין "בכאב מרוכז", אלא מפזר אותו על פני כל השנה וגם אם לא תראו הערב את כולנו שם בטקסים, דעו שאנו איתכם - כי הדם לא בודק בציציותיו של איש

    יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מתחיל תמיד אותו דבר: רמטכ"ל ממלכתי, נשיא מדינה נרגש, וחיילים דרוכים עם נשק ביד. ברקע עומד איתן כותל אבנים מואר בזהב עתיק, מביט מטה אל ים של עיניים, ים של כאב.

    מקשה אחת היא, הקהל היושב ופניו אל שריד המקדש. הוא מקפל בתוכו את החברה הישראלית כולה. חוצה הבדלי מעמדות ומגזרים, עולים חדשים לצד ותיקים, בעלי ממון ומעוטי יכולת וכן, גם חרדים.

     

    השכול עם הכיפה השחורה והזקן לא נצפה כמעט בטקסים. לא מטבעו להכריז ברשות הרבים את כאבו. הוא פנימי, מכונס ומקופל. הוא צורב ומאכל את הנגועים בו. זוכר את אלה שצלף ירדני השבית, את מי ששכב במארב ולא קם עוד. את המשפחה במסעדה והזוג באוטובוס, את הקורבן, את הדם.

     

    השכול החרדי שקט ודומם. נחנק ומשתנק בבית הכנסת בעת תפילת "אזכרת נשמות", נשבר בקדיש של אב על בנו. ממולל ברעד את פאות הלחיים, מטפטף על הסידור. הוא לא מאמין "בכאב מרוכז", אלא מפזר אותו על פני כל השנה. נותן בכל פעם פיסה קטנה ודוקרת. תזכורת מצמררת לטירוף בו אנו חיים כבר יותר משישים שנה.

     

    כאן מחליפה את הצפירה אזעקה תמידית. צופר עולה ויורד, של קינות והספדים בלתי נגמרים. הליכה חוזרת ונשנית אחר ארונותיהם של אהובים. עקדה מתמשכת וסופית של המיטב שבמיטב. קריעה על קריעה שבסופה, אנו הנותרים מאחור, עושים את הקשה מכול ומצדיקים עלינו את הדין.

     

    זה אב שעולה בסתם יום חולין לירושלים. ליום זיכרון אישי של בן כיתתו. ילד מאפיר החוזר לבית המוכר, שטוף בחזיונות טנקים בוערים ותופת. המשניות יחולקו בין הבאים בשקט ובמופתיות מצמררת. אחריהם ישבו, הילדים של אז, לשתות תה עם האם שהשנים והצער חרתו עצמם בפניה. בוהים בתמונה הזו, הבלתי נשכחת, של "הצדיק" שלה. הוא שנשאר ממוסגר מאחורי זכוכית כמו שכולם זוכרים, רגע לפני שהטירוף ההוא החל.

     

    זכרונות מהאינתפיאדה

    זו מהדורת חדשות אי שם באלפיים ושתיים, כשקול קרייני ומהוקצע מבשר לי על מותה של חברה לספסל הלימודים. אחת מבין נוסעי אוטובוס הדמים בעמנואל. רק לפני יומיים ישבתן בספריה מפטפטות, דאגות ותכנונים מיותרים עד מאוד. היא כבר לא איתך, לא עוד. את עוד שלוש שנים תחליפי לשלושים, והיא תישאר בת עשרים ואחת לנצח. מושתקת מכדוריו של מחבל אלמוני.

     

    כאלה אנחנו, בין מלחמה אחת לחברתה נוגס בנו הטרור בכל הפה. זולל בשיניים חדות ורעות את חברינו, בנינו ואחינו, כל בית ישראל. הוא שם כשמתנדבי זק"א, ההם עם החולצה הלבנה והוסט הכתום מרימים רסיס אדם אחד יותר מדי. משהו בפנים כבר לא יכול יותר לאסוף צער בשקיות שחורות והיגון מתפרק ומתפזר בבכי גדול ונורא. כי במדינה הזו כולנו אכן משפחה אחת עצובה, דומעת. והדם לא בודק בציציותיו של איש.

     

    השכול הוא מכנה משותף עוצמתי מאין כמוהו. מפיל איש על צווארי אחיו, ממיס בדמע חילוקי דעות והשקפות. כי משפחת השכול, מרובת בנים יתומים היא, מקוללת באלמנות ובהורים ללא ילדים. שם מקום לכולם, לכל החללים והחורים שהותירה בנו הארץ הזאת. בין היתר, גם חורים שחורים.

     

    גם אם לא תראו היום בערב את כולנו שם על רחבות הטקסים. דעו כי אנחנו איתכם, זוכרים, כואבים ומתאבלים כתמיד. מתפללים כאיש אחד בלב אחד כי תימצא מנוחה נכונה לכל הנהרגים והנרצחים. בליבנו הם ובמו ידנו ודמנו חפרנו לנו חלק ונחלה בקבר השכול הישראלי. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שחור משחור"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים