תפסה אותן הבשורה
אורי גרוסמן, בניה ריין, אדם גורן ואלכס (סשה) בונימוביץ' נהרגו במלחמת לבנון השנייה, רגע אחרי הפסקת האש. אילנה דיין וגלעד טוקטלי עקבו אחרי ארבע האמהות השכולות שהתחברו בעל כורחן
ביום האחרון של מלחמת לבנון השניה, לאחר הכרזת הפסקת האש, חטף אחד הטנקים של צה"ל פגיעה ישירה בשטח לבנון, בשעה שניסה לחלץ פצועים. ארבעת החיילים שהיו בטנק, ונקראו כח בניה על שמו של המפקד שלהם, רס"ן בניה ריין, נהרגו. במשך שנה עקב צוות "עובדה" – אילנה דיין וגלעד טוקטלי – אחרי משפחות ההרוגים. התוצאה – הסרט הטעון והנוגע ללב "זרעי קיץ" שישודר הערב (ג') בערוץ 2.
"בעבודה על הסרט הזה הרגשתי אחרת, באמת אני לא יודעת למה", מספרת דיין. "אני לא זוכרת משהו שאי פעם נכנס לי ככה לנשמה, מבחינת חומרים שאי פעם עבדתי איתם בטלוויזיה. הסיפור הזה סחף אותי לגמרי. היינו בפסח עם המשפחה והילדים בים המלח, בהופעה של משינה ואהוד בנאי, ומצאתי את עצמי מסתכלת על כל חייל ורק חושבת על החומרים.
"מבחינת הגיוס לצה"ל אני הדור של מלחמת לבנון הראשונה, ויש לי עוד מלחמות לבחור מהן, שורה של מלחמות שנשאו איתן גם שבר גדול. אבל אולי בגלל שחוויתי את הסיפור של המלחמה הזאת מהמון נקודות מבט - כעיתונאית וגם כאמא, וגם מתוך היכרות עם חלק מהאנשים. אולי בגלל זה".
איך נוצר הסרט?
"זה היה שבועיים לתוך הלחימה, ביום שבו עשיתי בצפון את הראיון עם חלוץ כראיון ה'איי דונט קר'. כשהייתי בדרך חזרה דרומה צלצלו אלי מגלי צה"ל כי למחרת הייתי אמורה להגיש תוכנית כרגיל בבוקר, ואמרו לי שדיברו עם דוד גרוסמן ושהוא מוכן לדבר כי יש לו כמה דברים לומר על הצורך לעצור את הלחימה. אמרו לי שהוא מבקש אם אפשר לדבר איתי בערב לפני הראיון. צלצלתי אליו, והבקשה היחידה שלו היתה שלא נזכיר את העובדה שהבן שלו נמצא בלבנון, כדי שההורים שלו, הסבא והסבתא של אורי, לא יידעו שהוא בלבנון. הוא היה אחד הקולות הראשונים שנשמעו לעצירת הלחימה. שניסו לצנן את ההתלהבות שהיתה פה בימים הראשונים.
"עשינו את הראיון ולא שאלתי אותו על הבן, וכעבור כשבועיים הגיע אותו סוף שבוע נורא בו נהרגו 33 חיילים. אני זוכרת שבאותו ערב ב'עובדה' שידרנו כתבה של איתי אנגל שהצטרף לכוח של הנח"ל בלבנון. ידענו שאחד החיילים שמופיע בכתבה נהרג והיתה התלבטות גדולה מה לעשות, אותו כנ"ל עם כתבה שאני שידרתי באותו ערב שהיו בה לוחמים מגדוד הטנקים שחצה את הסלוקי וגם שם ידענו שמ"פ אחד נהרג וחיל נפצע קשה. הכל היה מאוד מאוד טעון ומאוד קרוב, וביום ראשון בבוקר קיבלתי סמס שהבן של גרוסמן נהרג".
קשר בלתי הפיך
עברה חצי שנה, עם כל גרורות המלחמה שהגיעו אחריה, ויום אחד הגיעה אל אבי זילברברג, עורך 'עובדה' דאז, פניה מטלי גורן, אחות של אדם גורן. גורן היה אחד מארבעת החיילים שהיו בטנק, ביחד עם רס"ן בניה, אורי גרוסמן ואלכס (סשה) בונימוביץ'. הפניה הובילה לפגישה בין צוות התוכנית (שכלל גם את דורון גלעזר, וגלעד טוקטלי שעשה את הסרט עם דיין) לארבעת זוגות הורי החיילים, שהמוות של הבנים שלהם קשר את חייהם בקשר בלתי הפיך.
גרוסמן. מעדיפה שלא לדבר על עצמה
"הרגשנו שיש שם משהו מיוחד ושאלה אנשים שלכל אחד יש קול וצבע אחר", משחזרת דיין. "התחלנו לצלם בקיץ שעבר ולאט לאט המניפה הזאת הלכה ונפרשה. אני חושבת שאני מגלה לאט לאט במהלך העבודה כמה שהניואנסים והרבדים השונים שיש בכל משפחה ובכל אמא עושים את הסיפור של כל אחת מהן לשונה. ועם זאת, החוויה של האובדן היא כל כך טוטאלית, שהיא המחברת. אני חושבת שהסיפור הוא של כמה השוני הוא גדול וכמה החיבור הוא גדול".
יש רגעים מצמררים כמו זה שחגית אומרת בעצם שחזתה את המוות של בניה.
"היא אומרת בצורה חזקה וכביכול סטריאוטיפית, שהיה לה ברור שהיא תלך אחריו יום אחד כשהארון שלו עטוף בדגל ישראל. ממולה היתה מיכל גרוסמן שניסתה לדבר פחות על עצמה ויותר על אורי. היא אמרה: 'אם רק יכולתי להיות שקופה ולהיות ולא להיות ורק להעביר דרכי משהו מהדמות של אורי'. או אלינה שאומרת שסשה גידל אותה, היא היתה בת 20 כשהיא ילדה אותו, והיה נורא ברור שהקשר ביניהם היה יותר מקשר של אמא ובן.
"ניסינו להבליט כמה הקשר בין המשפחות חזק אבל כמה גדול ההבדל ביניהן. בגלל זה עשינו את הקאט החריף מהאמירה של חגית לסיטואציה בה גרוסמן יושב מתחת לעץ האלון וקורא סיפור שאורי חיבר על מנהיג טיפש שמפיל קורבנות מיותרים בקרב העם שלו.
"עוד משהו שלא נכנס וממחיש כמה הקשר חזק הוא מערכת היחסים בין הבנים שהתפתחה בתוך הטנק. בין היתר מספרים שבניה, בסוף כל תדרוך היה שואל: 'הכל ברור? יש שאלות?' ואורי תמיד היה שואל באותו רגע: 'איפה אלוהים היה בשואה?'"
המלחמה האחרונה נתפסת כמלחמה מיותרת, עם מוות מיותר של חיילים ובמיוחד המוות הזה, אחרי שכבר הוכרזה הפסקת האש. אבל בסרט עצמו כמעט ואין ביקורת על המלחמה.
"זה נכון. במפגש הראשון עם המשפחות, חגית, אמא של בניה, ראתה בנו את נושאי דגל התחקיר עלי אדמות וחושפי המחדלים המקצועיים, והיא ביקשה מאיתנו - רק בלי זה. ואנחנו בנימוס הסברנו לה שמותר גם למתוח ביקורת או לדבר על מה שלא היה בסדר, מצד שני הסכמנו איתה שזה לא הסרט הזה ולכן לא התמקדנו בכיוון הזה. זו לא כתבת תחקיר וכבר עשינו תחקירים בסוף המלחמה ובסמיכות לפרסום מסקנות דוח וינוגרד. אבל זה סרט אחר. זה סרט שהוא הומאז' לארבעת החיילים שנהרגו.
גורן וריין. קשר חזק אבל הבדלים גדולים
"עם זאת, אם יש משהו שבלט לי מאוד במהלך העבודה וכשראיתי את המוצר המוגמר, זה הבזבוז האיום של החיים הצעירים. והבזבוז הזה נכון גם אם לא מדובר בשבת האחרונה, וגם אם לא בחיילים שנהרגו אחרי שהפסקת האש היתה אצלנו ביד, וגם אם לא במלחמה שנויה במחלוקת, גם במה שחגית קוראת מלחמת מצווה, ואני חושבת שגם היא תסכים איתי בעניין הזה. כשיודעים קצת יותר על כל חייל שנהרג, הפוטנציאל העצום של חיים שאינם, הוא הדבר הכי כואב שיש".
כשאמא של בניה צופה בתרגיל פלוגה, או כשההורים עולים לקבל את הצל"ש של הבנים, מול האובדן המיותר הזה יש משהו כמעט צורם, זה מרגיש כמו בדיחה על חשבונם.
"ממש לא. אף אחת מהאמהות לא הרגישה ככה, גם לא עליזה הקיבוצניקית, אמא של אדם, שאת שומעת אותה מדברת בכל כך הרבה בוז וכאב על הג'וקרים שניהלו את המלחמה. גם היא כשהיא עלתה על הבמה לקבל את הצל"ש, היא עלתה בכאב ובגאווה, וזה נכון גם לשאר המשפחות. בסוף הצל"ש לא מרגיש כמו בדיחה על חשבונם. אין פה בעיטה קולקטיבית.
"ויש עוד משהו שחייבים לזכור, כל הארבעה האלה התנדבו להיות שם. אף אחד לא היה חייב להיות שם – אלכס התעקש להיכנס, אדם התנדב ואורי יכל לצאת יותר מוקדם - הוא היה שם רצוף והוא יכול היה לבקש להתחלף, ובניה היה אמור לקבל פלוגה אבל התעקש לקבל את שני הטנקים האלה. אפשר לשאול למה הם מתנדבים, אבל כשאני שואלת את אמא של סשה אם היא כועסת, היא אומרת: 'אני לא יכולה לכעוס כי סשה שלח את עצמו'.
"לאחרונה חזרתי למאמר מבריק של אריאל הירשפלד שפורסם במוסף 'הארץ' לפני כמה חודשים, על השיר אליפלט של אלתרמן. השיר תמיד נתפס אצלנו כשיר על ילד מוזר, חלש אופי כזה, שגנבו מידיו צעצוע והוא נשאר מבולבל ומחייך, אבל אז באה המלחמה והוא רץ ישר מול האש. והירשפלד מסביר איך בעצם כל החיילים המתים הם אליפלט. כולם הולכים מול האש וזה לא משנה עד כמה המלחמה צודקת או לא מוסכמת, בסוף החיים הצעירים שמתבזבזים הם חיים של חיילים שהולכים בלי לשאול מדוע.
"במהלך הסרט פתאום הבנתי מה כל כך נגע לליבי בטקסט הזה, וזה גם הדבר שדיבר אלי מתוך הסרט – הירשפלד מסביר שבאותן מילים שאלתרמן מתאר את החיים של אליפלט, הוא מתאר גם את המוות שלו, וכשהוא לכאורה מעלה על נס את הגבורה של אליפלט, הוא בעצם מדבר על אלה שמנצלים את תום ליבו ושולחים אותו ואת כולם למלחמה. מה שאני מנסה לומר זה שהמבט הזה, המבט המתפעם של אלתרמן על החייל הגיבור הוא גם מבט כואב מאוד ומפוכח מאוד, ולא רק נפעם. וגם אני פתאום הבנתי שארבעת אלה, שבאופן רשמי הוכרו כגיבורים, ובאמת הפכו להיות חלק מאתוס הגבורה שלנו, הם גם קצת אליפלט.
"מנקודת מבט אישית שלי פרטית, כי אני לא יכולה להשתחרר מההתפעמות ואני כן מביטה בחבר'ה האלה עם הרבה גאווה, זה כן עושה לי משהו, אני לא באה רק עם המבט האירוני הביקורתי. ולכן הטקסט הזה הסביר לי למה אני אוהבת את השיר הזה ומה רציתי להגיד בסרט. פשוט שאני נורא אוהבת אותם, בלי להכיר אף אחד מהם. למדתי להכיר אותם דרך האמהות שלהם והרגשתי שאני נורא אוהבת אותם, וזה הכי חשוב".
איך הגבת לכל המטען הזה?
"אני עדיין הולכת איתו. מכל המילים שנאמרו בסרט, בכל פעם בכיתי באותה נקודה – לקראת סוף הסרט רואים את משפחת גורן מגיעה לחדר הכושר על שם אדם, ועליזה, אמא של אדם, עומדת ומביטה בתמונה שלו שתלויה שם, ומה שחזק זה שלמרות שיש אנשים סביבה ונמצאת המשפחה והמדריכה וכמובן הצוות והמצלמה, עליזה בעצם לא רואה אף אחד באותו רגע, רק את אדם. זאת תמונה שכל פעם שוברת אותי מחדש, כי בסוף, אחרי כל המילים ואחרי כל מה שנאמר, זאת היא מול התמונה של הבן שלה.
"או בתרגיל של הטנקים, כשחגית הולכת הצידה אחרי שבירכה את החיילים בקשר, המצלמה מתרחקת ופתאום ברור שהיא, כמו עליזה, אחרי כל ההתגייסות שלה להביא את האמונה האמיתית שלה במה שהיא אומרת לשריונאים בתרגיל, ברגע שהיא ניתקת ממכשיר הקשר ועומדת באמצע הכלום והמצלמה מתרחקת, את רואה את חגית לבד עם החור הגדול הזה שנפער בתוכה. אני מסתובבת עם המטען הזה, והוא כבד, ועדיין הוא הרבה הרבה יותר קל מהמטען שלהן".
"זרעי קיץ", הערב (ג'), 22:30 בערוץ 2
