שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דיברו אוטוסטרדה
    הם היו הרבה יותר משלישייה מצחיקה. הם שינו סדרי ארץ, הפכו את ההיררכיה וכתבו מחדש את העברית. אריאנה מלמד חוזרת לשנת 1964 כשהגששים הגיעו לעיר

    הם קנו כרטיסים במיטב כספם, התלבשו יפה – הוא במקטורן ועניבה והיא בחליפת דמי-סזון של האחיות אנגלנדר, ואני נצטוויתי לעטות על עצמי חצאית קפלים כחולה וחולצת משכית לבנה, וביחד פסענו בהתרגשות, הורי ואני, לקולנוע "דגון". הגששים הגיעו לעיר.

     

    העיר היתה עיירת פיתוח. אשדוד. זאת שהונצחה ב"אני לא מנען, אני מאשדוד" ב"הכה את המומחה", המערכון הידוע גם כ"הלו זה רדיו" או "הצ'ופצ'יק של הקומקום".


    הגששים. דיברו את העם (צילום: לע"מ)

     

    השנה היתה 1964 והגששים הגיעו זה עתה לתודעתם של המוני-בית-ישראל בתוכניתם הראשונה "שמחת זקנתי". הסיפור ידוע: אברהם דשא פשנל, אללה ירחמו, קיבץ פליטי "תרנגולים", חשב שהם ישירו המון שירים ובאמצע יהיו קצת מערכונים לאתנחתא קומית, הביא את שייקה אופיר, אללה ירחמו גם כן, שחשב אחרת, ועוד לפני שניסים אלוני - קריאה שלישית לרחמי האל -- כתב להם את הטקסטים המשובחים ביותר בתולדות היצירה העברית הקומית לדורותיה, נולד הפנומן הבידורי שהיה לדבק חברתי חזק, מלכד ובונה-זהות.

     

    אבל את זה לא ידענו בחורף 1964 בקולנוע דגון שבו הושלך הס ואפילו הפושטקים נמנעו מלגלגל בקבוקים ריקים של טמפו לכבוד גודל המאורע, ולא ידענו כשצחקנו כמו משוגעים עד שעמדו לנו דמעות בעיניים, וכשלמדנו בעל פה, וכשאמרנו צפרא טבא גברת זליבנסקי וטרם הבנו שהגששים הפכו על פיה את ההיררכיה החברתית המוכתבת, בלבלו סדרים של מרכז ופריפריה, היו סטריקנים נוקבים, כתבו מחדש את העברית המדוברת, היו לפה למי שלפניהם נחשבו לנידחים: לכל זה נדרשה פרספקטיבה ארוכה מכפי שאפשר היה לגייס בלילה ההוא, כשההורים שלי יצאו מהאולם והצחוק מפעפע בהם ואני צוחקת אתם ממה שהבנתי, וגם ממה שעדיין לא.

     

    הזרבובים

    והנה מה שעשו בתחילת הדברים ורק במערכון אחד. זה שבו פולי, אלוהים ירחם על גדולי המצחיקנים, מתקשר לרדיו ורוצה לדעת איך קוראים בעברית לצ'ופצ'יק של הקומקום. ועכשיו נעבור מנוסטלגיה טהורה לניתוח. בטקסט האחד והיחיד הזה מתעמתת ישראל הממלכתית באמצעות שופרה הרשמי – קול ישראל מירושלים – עם מי שהיה ועודנו האזרח הקטן: לכאורה, ישראל הרשמית מעניקה לו שירות של שיפור הלשון בפיו.

     

    זה עניין טעון מבחינה אידאולוגית, שכן אזרחים לא באמת זקוקים שילמדו אותם לשון גבוהה וחגיגית ומוכתבת, אבל כך התנהלו הדברים בראשית שנות הששים, כששופרה של ישראל הרשמית דיבר בשפה שאיש ממאות אלפי העולים החדשים וגם המון צברים לא הצליחו לחקות בחיי היום יום.


    מיתוס מקומי (צילום: מיכאל קרמר) 

     

    והנה, שלישייה שהצליחה: שייקה בתפקיד המומחה ללשון העברית, גברי בתפקיד המתווך בין האזרח לבין השופר, ופולי, נציגם של הדפוקים על פני האדמה החולית והחמסינית, מנסה לברר דבר פשוט אחד: איך קוראים בעברית לצ'ופצ'יק של הקומקום, ולא מאמין שזה "זרבובית".

     

    על הפער העצום, הבלתי נתפס, בין השופר הגדול לבין האזרח הקטן אי אפשר היה לגשר בטקסט הזה. לא היה שם הפי אנד. "יחרב ביתק", זועק פולי מנהמת ליבו בסוף הדברים. נהמת הלב לא מזיזה לישראל הרשמית ולשופר. התשובה מגיעה אוטומטית ומבלי להקשיב לטון של הזעקה, כששייקה הוגה במיטב הלשון הראומה-אלדרית והמשה-חובבית: "ייחרב ביתך".

     

    בזכוכית מגדלת

    44 שנים עברו: אם לא יעצרו אותי במספר המילים המוקצב כאן לקטע של נוסטלגיה, אוכל להקליד מהזכרון עשרות מערכונים של הגשש החיוור, ויש בינינו אזרחים קטנים או גדולים שיודעים יותר ממני וינצחו אותי ביד אחת קשורה, והאלמנט - עליהם. ואתם יודעים מה? בזמן אמת, גם הגששים עצמם לא ידעו מה עוצמת השינוי שהם מחוללים.

     

    "מקובל היום לומר שאנחנו יצרנו שפה מיוחדת, את 'השפה הגששית'", אמר

    פעם גברי בנאי בראיון, "אבל האמת היא שאנחנו לא יושבים בבית שלנו וממציאים שפה חדשה. אנחנו הבאנו והגדלנו בזכוכית המגדלת שלנו את השפה של העם. בהופעות שלנו הם שומעים את עצמם מדברים ולא אותנו. במערכון 'המכונית המגויסת' חוזר כמה פעמים המשפט 'סע לשלום, המפתחות בפנים', והאנשים אמרו: 'נכון, הרי ככה בדיוק מדברים'".

     

    היכולת לשמוע ואחר כך לצטט דפוסי לשון עממיים היא אחד ממגעי הקסם של "הגשש החיוור" ושל היוצרים שעבדו אתם. הכשרון לשמוע משפטים ולהפוך אותם לנכסים מובהקים של הפולקלור ואפילו של התרבות הישראלית - כמו "יום אחד אז היה לילה", או כמו המשפט שהביא נסים אלוני: "כפי שידוע לכם, המצב הביטחוני השתפר לרעה", או המשפט הנהדר הזה, "יש פה אחד, חבל שהוא איננו! עושה אותך אתה רואה ראי".

     

    אלף משפטים נהדרים, גלריה ענקית של דמויות שהן אייקונים תרבותיים, והמון, המון זכרונות צחוק: הם לא שלישייה. הם מיתוס קומי מקומי שזר לא יבין לעולם, ובאיחור של 44 שנה, הרשו לי לומר להם כאן תודה, תודה גדולה. בשמם של האנשים שלא היו מנען, אלא מאשדוד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים