שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הנכות הרגשית של ספר ויקרא

    פרשתנו קובעת נחרצות כי "כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב בקודש" ומה אומר על כך ים, חברה הטוב והנכה של בתי? רוחמה וייס עצבנית. פרשת השבוע

    צמרמורת

    זוכרים את הצמרמורת שהיינו מרגישים כשהמורה הייתה בטעות חורצת על הלוח עם הציפורן?! זאת התחושה שלופתת אותי כשאני קוראת קטעים (די רבים, למען האמת) בספר ויקרא. לפעמים אני חושבת שספר ויקרא בא לאוויר העולם רק על מנת לערוך בדיקה שנתית לחיישני הצמרמורת היהודית שלנו.

     

    חריץ מקפיץ במיוחד פגש אותי בפתיחת הפרשת השבוע, פרשת אמר (כא, יז – כד):

     

    דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו: כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ: אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

     

    אסתטיקה של רוע

    הדבר הראשון המרתק אותי בפסוקים אלו הוא היחס בין התוכן והצורה. הפסוקים אסתטיים להחריד. יש מסגרת לחוק והיא, כראוי לה, מוצבת בראשיתו ובסיומו: 'איש מזרעך... אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב.../ כל איש אשר בו מום מזרע אהרון הכהן לא יגש להקריב...'. ויש גם כריכה חגיגית נוספת, לסיום הפרק: 'וידבר משה אל אהרן... ואל כל בני ישראל'.

     

    ובתוך המסגרות מציע החוק מילים ייחודיות ויחידאיות: חָרֻם, שָׂרוּעַ, תְּבַלֻּל, גָרָב, יַלֶּפֶת. ויש גם הרבה קודש בפסוקים אלה (חמש פעמים), וקודש משמעו הבדלה, מיון וסדר.

     

    חגיגיות, מילים מיוחדת ומפתות וסדר קדוש, כל אלה מציעים, להבנתי, אסתטיקה. והנה עוד הוכחה שיופי ורוע דווקא יכולים לדור בכפיפה אחת, כי כל היופי שלפנינו מציע תוכן אכזרי: בעלי מומים מחללים את הקודש.

     

    לדידו של חוק זה, יש גוף מושלם (והוא גופו של גבר צעיר, מיוחס ובריא). כל מי שלא עונה לקטגוריות האלה הוא בעל מום. בעלי מומים הם סוג של הפרעה ויזואלית ותרבותית בספר ויקרא, שהוא כידוע רודף סדר, מיון והגדרות פשטניות משהו לשלמות.

     

    חברותא כלפי שמיא

    ים גת-יעקובי הוא ילד חכם בן שמונה, הוא חבר טוב של הבת שלי, והוא גם ילד נכה, יש לו שיתוק מוחין. בקשתי מים לדבר איתי על נכות ועל פרשת השבוע.

     

    שאלתי את ים מי הוא ילד נכה: 'אני ילד נכה. אבל אני לא כל כך נכה. נכה זה מישהו תקוע. מישהו שלא יכול לעשות הרבה דברים. שלא יכול ללכת שלא יכול, חס וחלילה לדבר, ואני דווקא יכול לעשות דברים. אני יכול ללכת עם הליכון אני יכול להזיז את הידיים'.

     

    ים הוא הילד הנכה היחיד בבית הספר שלו והוא אומר שזה דווקא כיף לו. ים חושב שיש דברים שאנשים לא נכים צרכים לעשות למען ילדים נכים: 'אם זה נכות כמו שלי אז צריך רק לעזור לקום לשבת וכל מיני דברים אחרים כאלה, ואם זה נכות עוד יותר קשה אז מבוגר צריך לעשות כמעט הכל בשביל הילד. צריכים לחשוב על זה שהם לא יכולים ללכת ושצריך לעזור להם וכמה שיותר יעזרו להם הם יוכלו יותר להסתדר בחיים'.

     

    התלבטתי אם לספר לים על החוק הכהני של הפרשה שלנו, לבסוף הזכרתי לעצמי שזו המשימה. זה מה שכתוב בתורה ועל כן זה מה שאספר לו. בניגוד אלי, ים דווקא לא התרגש מהחוק. התגובה שלו הייתה קצרה ומדהימה בנקיונה: 'אני חושב שזה מעשה דוחה'.

     

    ובשביל שגם כמה מחוקקים כהניים אולי יבינו, הוא הוסיף והסביר: 'צריכים להרשות לכולם להיות כהנים. אם לא ירשו לכולם אז אנשים לא יהיו טובים אחד אל השני. אם ירשו לכולם לעשות את אותם דברים אז אנשים יהיו יותר טובים אחד אל השני.'

     

    פירוש הרטום ופירוש ים

    ואגב זכרונות מצמררים מבית הספר... זוכרים את שיעורי התנ"ך? בחינוך הדתי הכריחו אותנו לשנן,

    שינון חסר פשר, של פירושי רש"י לתנ"ך. רבים מכם למדו בחינוך הממלכתי ושם רש"י היה פירוש הרטום, אז רק בשביל שלא נחשוב לרגע שהגזענות היא רק נחלת העבר והרבנות השמרנית, הנה פירוש הרטום, שנלמד בבתי הספר הממלכתיים, לפסוקים שלנו:

     

    במבוא לפרשה הוא כותב:

    לאחר שבפרשיות הקודמות נתנו דיני קדושה וטהרה הנוגעים לכל בני ישראל, נותנים בפרשה זו הדינים הנוגעים לכהנים החיבים בדרגה גבהה יותר של קדושה...... המומים הפוסלים הם ברובם מומים חיצוניי הנראים לכל עין. בפסולם של כהנים ושל קורבנות בעלי מום אפשר לראות טעם הגיוני: שירות בקודש על ידי בעל מום או הקרבת בהמה בעלת מום הם מעשים שאינם לפי כבודו של ה'...

     

    ובין פירוש הרטום לפירוש ים לחוק הכהני שלפנינו, אין ספק שאני מעדיפה את פירוש ים: 'זה מעשה דוחה'.

     

    פחד מוות

    בדיוק באותה דרך וכמעט באותה לשון, בה נהדפים הכהנים הנכים, נהדפים מהמקדש גם הקרבנות 'הנכים' (כב יז –כז). המבט המבקש לחמול שולח אותי להבין שהפחד וההרחקה של הנכות והנכים מהקודש, הם אולי ביטוי לחרדה מפני האנושיות שלנו, מפני הסופיות והמוות. הסירוב לראות נכים הוא הכמיהה, האנושית מאד כשלעצמה, לשכוח כי עפר אנחנו ואל עפר נשוב.

     

    נ.ב

    ומחשבה קטנה על היצירה הכהנית של 'ערוץ הילדים' - מתי לדעתכם יזכו ילדינו לראות בערוץ הזה מנחים שמנים או נכים, 'עוורים או פסחים' (כלומר בני תמותה)? הלנצח נאכל אנורקסיה? האם חו"ח גם בתרבות שלנו פועל הכלל: 'כל איש אשר בו מום לא יגש...ולא יחלל את מקדשי'?

     

    שבת שלום  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ים. "דווקא יכול לעשות דברים"
    נהדפים מהקודש 2. ערוץ הילדים
    מומלצים