במקום בחורה כייפית הגיעה דודה פלגמטית
היא התלוננה שפתאום הפרטנר שלה הפסיק לרדת לה, ומאז סירב, על אף שהיא עצמה המשיכה בנאמנות לשלם את מס השפתיים הזה. היא חיפשה מישהו לשיחה ומשקאות וסקס, יותר מסטוץ אבל פחות מבעל. זה היה סיפור שלם בשתי פסקאות, מודעה ששאבה אותך, סליחה, משכה אותך לתוכה
על הנייר זה הבטיח דברים יפים. היתה לה אחת המודעות היחידות שאי פעם גרמו לי, מעצם הכתוב בהן, לרצות להכיר מישהי. מודעה שנונה, מקורית, רהוטה, ישירה. באנגלית. הגיל שלה בסוגריים, 30. היא התלוננה שביום בהיר אחר ובלי הסברים הפרטנר שלה הפסיק לרדת לה, ומאז סירב, על אף שהיא עצמה המשיכה בנאמנות לשלם את מס השפתיים הזה. נמאס לה להשקיע בלי תמורה ובלי הסבר, אז היא זרקה אותו. היא חיפשה מישהו שימלא את החלל שההוא הותיר, מישהו לשיחה ומשקאות וסקס, יותר מסטוץ אבל פחות מבעל. זה היה סיפור שלם בשתי פסקאות, מודעה ששאבה אותך, סליחה, משכה אותך לתוכה.
פניתי, גם כי אני חרמן, כמובן, אבל באמת שלא רק: אמרתי לעצמי שגם אם לא יהיה שום סקס, רציתי להכיר את האשה המקורית הזו שהצליחה להעלות חיוך על פניי בכתיבה שלה. היא ציינה שהיא יכולה להיות בת-שיח משעשעת – כתבתי לה שהמודעה שלה עצמה כבר מוכיחה את זה, ושיהיו לנו הרבה צחוקים.
כמו שביקשה, שלחתי תמונה שלי וביוגרפיה קצרה: נולדתי ב-78', אני נטול מחלות, ואני נחמד לאמא שלי. היא אמרה שהיא לא שולחת תמונות לזרים (מתי אני אלמד?), אבל היא 1.75 מ', משקל 57 קילו רזים, רגליים ארוכות, סקסית, ואיש שפגש אותה עד כה לא התלונן.
בטלפון היא היתה לחוצה, נטולת התלהבות ומאוד עסוקה, אנטיתזה לציפיה השמחה שהקפדתי לשדר, אבל הביעה רצון ונכונות להיפגש. אז קבענו לשישי בצהריים בתל-אביב. הייתי בטוח שהיא פשוט לא בנאדם של טלפון – זה קורה, וגם אני הואשמתי בכך – וקיוויתי שפנים מול פנים היא תהיה סקסית וכייפית ויפה.
היא היתה קצרת סבלנות גם כשצלצלתי אליה מהרכב ברחוב בן יהודה, כאילו לא מדובר בהיכרות למטרת ידידות, אלא בעסקה שהיא כבר הפסידה בה את אחוזי הרווח ושכדאי לסיים כמה שיותר מהר, כדי לצמצם הפסדים. היה בה משהו עוין כשאמרתי שאני במרחק דקה, והיא ענתה שהיא צריכה לפחות ארבע-חמש דקות כדי לזרוק משהו על עצמה. כשאמרתי לה שחניתי על הרחוב, קצת לפני הצומת עם בן גוריון, היא נבחה שזה רחוב ענק ושאלה מה המספר. בשני המקרים זה נשמע כאילו היא נוזפת בי, ועוד במבטא אנגלי.
היא אמרה שהיא צריכה להחליף מילה עם מכר שפגשה בצומת, אז יצאתי מהאוטו כדי לפגוש אותה. כשהתקרבתי קלטתי שני אנשים מדברים אנגלית. הוא נראה בשנות ה-40 המאוחרות שלו אבל בכושר, והיא מאחור נראתה כמו בתולה זקנה, אגס רזה עם כתפיים צרות ותחת נפול במכנסי ג'ינס גבוהים מדי על מותניים דקים. מכשלונות העבר היה ברור שזו היא. כשהסתובבה, ראיתי את סוף הדייט בדודה הפלגמטית שניבטה דרך משקפיה, אבל המשכתי בנימוס.
בדרך ליפו ציינתי שלא מזמן ביקרתי בלונדון, עיר הולדתה. היא שאלה איך היה, אמרתי שהיה די משעמם, שלונדון נראתה לי כמו עיר צעצוע – וזה כנראה עיצבן אותה, כמו שזה מעצבן כל אנגלי כשאתה לא משתפך בסופרלטיבים על העיר המהוללת, הפראית ויוצאת הדופן שלהם, פנינת האימפריה והמקום המיוחד עלי אדמות. אמרתי שכנראה אני רגיל לערים שהן יותר "הארד-קור", כמו בנגקוק. "בנגקוק?! זו עיר מטונפת, מלאת פשע, עם תעשיית מין איומה, זיהום אוויר, פקקים..." אמרה.
"כן," עניתי, "בדיוק. זה הארד-קור".
הגענו ליפו. כשהעליתי בחיוך את נושא הבחור הקודם, היא ענתה בקשיחות שהיא ממש לא רוצה לדבר על זה היום. לרוב נראה שהיא ממש לא רוצה לדבר על כלום. היא לקחה אותי לשוק הפשפשים, שם פסעתי אחריה בעודה מסיירת בין הדוכנים והחנויות ומפזרת אבחנות משעממות, שהשניה או השלישית בכל אחת מהן היא "רוב מה שכאן הוא זבל מוחלט" או תלונה על המחירים בישראל. הקשבתי בחצי אוזן בעודי בוהה בפניה הנפולות או בעור האדמומי והצפוד של העורף שלה, עור זקן של מישהי לבנה מדי למזרח התיכון, ובעיקר חשבתי שאני לא הולך לחזור על הטעות של הפעם ההיא.
הפעם ההיא. האשה ההיא דווקא היתה מאוד נחמדה אלי. יותר מדי. פגשתי אותה באתר היכרויות. היא כתבה במודעה עם חיוך ועם תמונה שלה צוחקת שהיא שהיא רוצה סקס, סקס, סקס, ואני כתבתי לה, יותר כדי לתת קרדיט מאשר כדי להכיר, שכל הכבוד על הפתיחות והישירות. היא היתה בת 44, ולמרות שיש לי ראש יותר פתוח מלרוב האנשים, אני לרוב לא מחפש במקומות האלו. צ'וטטנו קצת, שוחחנו קצת בטלפון, וזה לא הצית שום דבר מיוחד. היא זיינה לי את השכל על הזדמנות בשיווק רב-שכבתי שדחיתי באלגנטיות ומאוחר יותר בחדות, ואיכשהו קבענו להיפגש. ביום הפגישה היא שלחה לי SMS ש"אולי כדאי שניפגש כשאני אהיה קצת יותר סגורה על עצמי", שפירשתי כעלבון שלה על כך שזלזלתי בשיווק הרב- שכבתי, או כבלבול אמיתי, ובכל אופן כקטע-בחורות קלאסי וסימן שעלי לשלוח אותה לסל המיחזור ולשכוח ממנה. היא נכנסה מיד לרשומה האינסופית של בזבוזי זמן ואנרגיה שלא הובילו לשום מקום, ואכן שכחתי ממנה, עד ליום בו פנתה אלי במסנג'ר ואיכשהו תוך שלוש שורות של שיחה אדישה מבחינתי, הזמינה אותי לבית שלה. שאלתי את הזין מה לעשות, והוא אמר לי לנסוע. שאלתי את הראש מה לעשות, והוא אמר לי "שאל את הזין".
היא נמרחה עלי, הביטה בי ברעב והרעיפה מחמאות
כשקיבלה את פני מאוחר בערב כבר היתה שיכורה משלושת רבעי בקבוק יין אדום שחיסלה לבדה. היא היתה גבוהה ממני, גמלונית, עם רעמת שיער מוזרה ופנים מצחקקים ומוזרים, ודיברה ברמיזות מסטוליות ובתנועות איטיות חולמניות. היא נמרחה עלי, הביטה בי ברעב, והרעיפה עלי מחמאות שכמעט מעולם לא קיבלתי. המצב היה ברור. היה רגע בו יכולתי לסגת, כשהיא אמרה "אני רוצה שנעשה את זה רק אם אתה רוצה את זה פה (נוגעת בחזה שלי, כביכול בלב)", אבל לא נסוגתי אז. כשהיא היתה כבר עירומה ומחורמנת, מתפתלת בציפייה על המיטה שלה עם הגוף שלה שהיה טבעי אבל נראה לי מוזר ודוחה ועם היד שלה על הזין שלי, רציתי לברוח. רציתי להגיד לה לשכוח מזה, לנגב את ידי ממיצי התאווה שלה על מגבת, להתלבש וללכת. אבל ידעתי שזה יהיה מעליב ופוגע מאין כמותו, אז פשוט זיינתי אותה מתוך נימוס, בעיוורון. אפילו נשארתי לדבר אחרי זה, אבל הכל היה הצגה.
כשסופסוף יצאתי משם, בצעדים מדודים שהסתירו את הפאניקה שלי, ידעתי שזו הפעם הראשונה והאחרונה. בזמן ההתלבשות אספתי בזריזות את הקונדום המשומש, ובדרך הביתה עצרתי ליד פח אשפה וזרקתי אותו. הרגשתי זוועה. בבית התקלחתי, רחצתי את הידיים שלי שוב ושטפתי את הטעם שלה מהפה שלי עם ג'ין. הבחילה לא עזבה אותי גם למחרת, כשהכנתי לעצמי ארוחת בוקר משאריות בצל מטוגן וטונה במקרר, שהריחו מוזר ושאכלתי כמו אידיוט למרות שחשבתי שלא כדאי. ואז חליתי ליום וחצי, הרגשתי בחילה בלתי פוסקת שהיתה הרעלת מזון אבל הרגישה כמו עונש על הערב ההוא. וגם אחרי שעברה ההרעלה, נשארה הבחילה הנפשית. זה לא הגיל שלה, איתו אין לי כל בעיה פסיכולוגית או עקרונית. זה לא שום דבר חוץ מזה שהזדיינתי עם מישהי שלא מושכת אותי, ושיקרתי לי ולה.
ועכשיו, ביפו, הבטתי בזאת ואמרתי לעצמי שחובה ללמוד מטעויות העבר. נסענו משם לאזור שוק הכרמל, בו היתה צריכה לקנות דברים לשבת. כשאמרה לי למצוא חניה, עניתי: "נראה לי שאני אוריד אותך פה ואתן לך ללכת ליהנות מהקניות שלך".
משום מה זה הפתיע אותה, כאילו לא בילתה את השעה האחרונה בלהיות קרירה ואפילו עוינת. אני חושב שסומק עלה בלחייה. "אני מצטערת, זה פשוט שאני צריכה מישהו יותר בקבוצת הגיל שלי", אמרה, כאילו היא זו שנפנפה אותי.
"אולי זו טעות טכנית", אמרתי. "במודעה שלך כתוב שאת בת 30".
"זה אמור להגיד שאני בשנות ה-30," אמרה. "אני אכן בת 35, אחרי הכל".
בת 35 בתחת שלי. או שהיא חולה בפרוגריה, או שבילתה תקופה ארוכה בחייה ליד מרבצי אורניום פעיל, או שהיא זקנה שקרנית. אני לא כזה מטומטם, אבל זה לא משנה: היא ירדה מהמכונית ומסדר היום, ואני נסעתי לנחם את הקיבה והליבידו שלי באיטריות סובה עם שרימפס בטמפורה, ואחרי זה במקפא יוגורט עם פתיתי שוקולד מריר וקוקוס.
האם אגיע שוב למצב דומה? בהחלט יכול להיות, כי אני תמיד שומר על ראש פתוח ותמיד מנסה. ואחרי הכל, אני עדיין חרמן.
