לבי במזרח? כבר לא

יהודים רבים מחוץ לישראל חשים באחרונה אי נוחות רבה כלפיה, דווקא בגלל הצלחותיה והישגיה ובעיקר נוכח אווירת הנורמליות שלה.

מדינת ישראל על תרבותה, ספרותה, כלכלתה, עוצמתה ומוכנותה לביקורת עצמית חושפנית ודורסנית מוציאה את היהודים הללו משווי משקלם. באופן פרדוקסלי הם מתגעגעים לישראל החלשה, הלא-מפותחת, זו המוקפת האויבים מלפני 50 שנה. ישראל הלחוצה, הנלחמת על קיומה והזקוקה כל הזמן לעזרתם. לדידם, יש משהו חצוף ושחצני בהיותה של ישראל דגם 2008 משק שהתוצר לנפש בו מגיע ל-28 אלף דולר, שקרנות הון סיכון מזרימות אליה מיליארדים, שהקולנוע שלה מעורר התפעלות, שבתי הקפה שלה מלאים ושאפילו הסערה הכלכלית העולמית לא מערערת את יציבותה.

בעיני יהודי התפוצות, שרבים מהם משתייכים לצמרת האינטלקטואלית בארצותיהם, ישראל לא באמת זכאית להישגיה המרשימים משום שטרם פתרה את הבעיה המוסרית שטמונה בעצם הקמתה, קל וחומר בהתפשטותה הטריטוריאלית. מבחינתם, היא חייבת להתמודד יום יום שעה שעה עם עובדת היווסדה על אדמה ערבית. אז מה פתאום מדברים בירושלים על כבישים ולא על כיבושים?

ישראל מאתגרת את ההיסטוריה והיהודים שמחוצה לה חוששים שההיסטוריה תתבע את נקמתה. הם לא רוצים להצטייר כמסתייגים מקיומה של ישראל או כמפקפקים ולו במשהו בשרידותו של המפעל הציוני, אפילו לא כלפי עצמם. אבל המודחק חוזר ומתפרץ, בדרך כלל במקומות לא צפויים.

כך, במקום להיות כאן איתנו ולחגוג 60 לישראל, יהדות התפוצות (שכמובן אינה מגדירה את עצמה ככזו), מסתפקת במשלוח דברי ברכה קרים ומנוכרים.

תעיד על כך רשימת המשתתפים בפועל בוועידה "פונים אל המחר" שמכנס הנשיא שמעון פרס בירושלים ושאמורה הייתה להביא ארצה לחגיגות ה-60 את האליטה היהודית הגלובאלית. זה לא קרה: אפשר לספור על אצבעות שתי הידיים את האישים היהודים הבולטים שאישרו את השתתפותם. הכוונה לקיים בישראל "כינוס דאבוס של העם היהודי" – על שמו של הכינוס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי בעיירת הסקי השוויצרית דאבוס – לא צלחה.

החלק המקצועי של הוועידה אורגן היטב על-ידי "מכון לתכנון מדיניות עם יהודי" והוא ממשיך את המסורת הפורייה שארגן אותו מכון בקיץ אשתקד. בחלק השני, הטקסי, הנוצץ והבומבסטי של הוועידה, יברכו את ישראל הנשיא בוש ומספר נשיאים וראשי ממשלות מאירופה, במיוחד ממזרחה. 

באשר ליהודים, רבים מהם אמרו יפה "תודה" על הזמנה אבל העדיפו להדיר את רגליהם ממפגן ההזדהות עם ישראל. הם נשארו בארצותיהם, וגם שם, אגב, לא ממש חגגו לה 60. ישראל שבעה ועמוסת השחיתויות והחקירות לא מושכת את יהודי הגלות ואף מעוררת אצלם סוג של גועל נפש, נפש יהודית מתייסרת. ככל שרמת החיים בארץ גבוהה יותר, כך הניכור שלהם מאיתנו עמוק יותר.

לשווא נחפש אפוא בין באי הוועידה "פונים אל המחר" את אלן גרינספן, לארי סאמרס, סטיב באלמר, וודי אלן, מייקל שייבון, מייקל בלומברג, אדם מיכניק, סימון וויל ועוד מאות יהודים ובהם אישי מדע, רוח, חברה, כלכלה, אומנות ופוליטיקה. היעדרותם מהוועידה ומחגיגות ה-60 בכללותן היא דרכם להפגין את ריחוקם מישראל של היום. ריחוק שצריך להדאיג מאוד אותם ואותנו.