בכל הפסקת קפה טלי ואני החלפנו רמזים מיניים
היא היתה שנונה, חדה כסכין, חכמה, ומעל לכל - הצליחה להצחיק אותי. תמיד אמרתי שלהתאהב זה רק במישהי שמצחיקה אותך. הבעיה היא שאני אוהב את אשתי. רומן במשרד, ההצפה הגדולה
אי אפשר להגיד שלא שמתי לב לטלי מהיום הראשון שהגיעה אלינו, כי אני הבאתי אותה. הכרתי אותה היכרות שטחית - הבת שלה הלכה לגן עם הבן שלי. תמיד כשנפגשנו בגן פטפטנו שיחה נעימה, וכשהסתובבה ללכת היא נתנה לי את האפשרות להעריץ את הישבן המושלם שלה (לא שהשאר נפל ברמתו, אבל הישבן היה באמת מעולם אחר).
כשאמרה לי שהיא מהנדסת מכונות שמחפשת עבודה, ביקשתי ממנה לשלוח לי קורות חיים. שבועיים אחרי היא הגיעה ליום העבודה הראשון שלה.
הפאנל, שמורכב מארבעה ראשי צוותים שנוסעים ביחד בעולם, אוהבים מסעדות טובות ומפעילים מערכת שיפוטית נוקשה על כל עובדת חדשה שמגיעה, נתן לה ציון גבוה מאוד, כמעט 9. במונחי הפאנל, זו כמעט שלמות.
במהלך החודש הבא טלי השתלבה מהר מאוד בעבודה והתחילה לחזר אחריי באגרסיביות. בגלל שזה היה כל כך אגרסיבי, תאמינו או לא, לא שמתי לב בהתחלה. רק כשעמוס, חבר פאנל בכיר, הפנה את תשומת ליבי ("30 יום מהיום אתה משכיב אותה") - התחלתי לראות שבכל הזדמנות אנחנו מחובקים.
כשהתחלתי להגיב לטלי העניינים התחממו באמת. לא היתה הפסקת קפה שלא זרקנו זה לזה הערות מיניות עבות, ליד כולם בלי בושה. הפאנל, שמעודו לא פגש מישהי שתוכל לסתום את פיו, נאלם דום בהערכה, אבל עד להצפה הגדולה הכל היה בגדר דיבורים.
אני זוכר שזה היה ביום רביעי. רון יצא לרופא שיניים בצהריים, וכשחזר אמר שכל הלובי רטוב ונראה כאילו הצינור של מערכת הקירור נקרע. בשעה חמש זה כבר היה אסון בהתהוות. הבניין שלנו מיוחד, הארכיטקטית זכתה עליו בפרס עיצוב והעובדים משלמים על שאיפותיה בכל מיני מוזרויות שמתבטאות במשרדים משולשים, חדרי שירותים בגודל של צינוק והרבה חללים פתוחים. באותו יום רביעי גילינו גם שללובי שלנו יש תכונה מיוחדת - הוא לובי שקוע, ובתור שכזה הוא יכול להיות בריכת שחיה נהדרת אם יש דליפה רצינית.
אז בחמש אחרי הצהריים המים, שמשום מה אף אחד לא חשב לסגור, הגיעו כבר לגובה של 70 ס"מ. בשבע, כשיצאנו מהמשרד, המים היו בגובה של יותר ממטר. מועצת החכמים של הבניין (אלבז, שריקי ו"כפפות", שאף אחד לא ידע אפילו את שם משפחתו) עמדה בצד של המעליות היורדות ונראתה אובדת עצות. הם השיגו מזרני ים קטנים, מין ריבועים כאלו שאפשר לשים עליהם את הישבן, ואם מקפלים את הרגליים ממש חזק אפשר להגיע לצד של היציאה בלי להירטב.
התחלנו באקסודוס שלנו. לא הכל הלך חלק. עליזה מהנהלת חשבונות איבדה את שיווי המשקל באמצע והחליקה הצידה לתוך הבריכה. מוכרחים להגיד שהמים רק עשו לה טוב עם החולצה הלבנה שהיא לבשה.
"אני מפחדת ממים", לחשה לי
בכל אותו זמן טלי היתה שקטה ומהורהרת. היא נצמדה אלי ולא דיברה הרבה, למרות שכולנו שם עמדנו וריכלנו על כל העולם בצורה היחידה שידענו - זה היה מאוד מרושע.
כשהגיע תורנו לעלות על מזרני הים, טלי תפסה אותי ביד: "אני מפחדת", לחשה לי. "אני מפחדת ממים, אני חוצה את הבריכה איתך".
ניסיתי להסביר לה שאין מצב ששנינו צפים על מזרן אחד, אבל המהנדסת שבה לקחה שני מזרנים ועשתה מהם רפסודה יציבה. היא פקדה עלי לשבת, ובטבעיות הכי גדולה התיישבה עלי בתנוחת לוטוס.
באותו יום היא לבשה טייטס שחורים וגופיה. עד היום אני לא יודע אם היא מפחדת ממים, אבל אני זכיתי בשיט תענוגות. וכן. היא יכולה היתה להרגיש שאני נהנה.
מובן שבאיזשהו שלב חוקי הפיזיקה נכנעו למשקל המשותף שלנו, ואני סיימתי את ההפלגה כשכל החלק האחורי שלי נוטף מים. כשעמדנו על הגדה השניה טפחה טלי על עכוזי. "אתה לא יכול ללכת ככה הביתה. בוא אלי, אני גרה ממש ממול, אני אייבש אותך".
ניסיתי להגיד לה שלא נעים לי מבעלה ומהבת שלה, אבל היא סיפרה לי שהם נסעו לאמא שלו בצפון ליומיים.
הסקס היה מדהים. פרקנו את כל המתח שבנינו במשך חודשיים. הייתי למעלה, למטה, בצדדים ואיפה לא. ואחר כך גם דיברנו, תוך כדי. התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שאאחר. היא רגילה לשעות עבודה מטורפות, אז היא אפילו לא שאלה למה.
מעבר לסקס התחלנו גם לדבר, וזה ממש מסוכן
כשחזרתי הביתה קרוב לחצות כבר ידעתי שאני בבעיה. הבעיה הזו הלכה והעצימה בחודשים הקרובים: מעבר לסקס התחלנו גם לדבר, וזה ממש מסוכן. "אם אתה רוצה לזיין תזיין, אבל אל תדבר", אמר לי עמוס, שעודכן לגבי המצב יום אחרי ההצפה הגדולה. הכוונה שלו היתה, כמובן, אל תיקשר רגשית. תודה עמוס. קל לדבר.
טלי היתה שנונה, חדה כסכין, חכמה, ומעל לכל - הצליחה להצחיק אותי. תמיד אמרתי שלהתאהב זה רק במישהי שמצחיקה אותך.
במשרד כבר ידעו. לא יכולנו להסתיר את זה. גם לא התאמצנו כל כך. תוך כדי כל הבלגן הזה סיפרה לי טלי על יחסיה עם עודד. מהסיפורים שלה עלה שיש פער גדול ביניהם, בעיקר באינטליגנציה. עודד היה קבלן, כך שהכניס הביתה כסף טוב, אבל לא הרבה עניין. טלי גילתה בי מה שאני גיליתי בה.
שתבינו, אני אוהב את אשתי. יש לנו זוגיות טובה ויציבה. עד טלי היו לי סיפורים פה ושם, אבל כמו שעמוס אומר - בלי דיבורים. לכן כל העניין עם טלי הפריע לי. הפריע לי שאני לא מצליח להוציא אותה מהראש שלי. כל דקה פנויה שהיתה לי היו המחשבות שלי נודדות אליה. וגם בדקות לא פנויות. בימים המעטים שלא הגיעה למשרד היה הולך לי היום.
גם לה זה הפריע, שנינו לא רוצים לפרק חבילות
הרגשתי שאני צריך להיחלץ. גם עמוס התחיל לקדוח לי בראש שאני מגזים. אז דיברנו, טלי ואני, והסתבר שגם לה זה מפריע. שנינו לא רוצים לפרק חבילות. אחרי שדיברנו שכבנו, וכשעדיין היינו צמודים היא הסתכלה עלי ואמרה לי "מעניין איך יראה הילד שלנו". היא לא אמרה את זה עם איזה מבט מצועף בעיניים. כשהיא אמרה את זה המבט שלה היה שובב, כמו תמיד. משום מה המחשבה הזו הדליקה אותי. עניתי לה שאם היא תפסיק לקחת את הגלולות שלה נוכל לדעת.
בחודש שאחרי צחקנו על המחשבה הזו. דיברנו עליה הרבה. טלי רצתה ילד שני, היא אמרה לי את זה מזמן. לאט לאט התחלתי לראות שכשאנחנו מדברים על הנושא שנינו כבר לא צוחקים. ערב אחד, אחרי שסיימנו את עניינינו, היא אמרה לי שהפסיקה לקחת גלולות. הייתי צריך להיבהל, אבל במקום זה שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת על זה. היא אמרה לי שכן.
עשרה חודשים אחרי, כשנולד הילד, שלחתי לה זר גדול לבית החולים. ניתקנו קשר כשטלי היתה בחודש חמישי. היא סירבה להגיד לי מה היא מבשלת. היא גם עזבה את העבודה.
אני עדיין רואה אותה בשכונה. הילד כבר בן חמש, ילד מקסים, עם עיניים כחולות. הוא גם שמאלי. עמוס אומר שאת התכונות האלו הוא לא יכול היה לקבל מאביו חום העיניים. זה שהוא שמאלי, טוב, נו, אנחנו בכל זאת 15 אחוז מהאוכלוסיה.
לפנייה לכתב/ת 
