מאז שאני זוכר את עצמי הייתי חשוף למין

כשהייתי בן 14 אבי חיבר אותנו לאינטרנט, הוריי היו חוזרים מאוחר מהעבודה – ואני חגגתי. הייתי צעיר, חרמן, מבולבל ודי פתאטי. עד היום אני נדהם מכך, שלפחות בהתחלה כלל לא קישרתי בין הגופות העירומים שהתרוצצו בפעלתנות על גבי מסך המחשב תוך כדי גניחות ויללות, לבין הילדות הגמלוניות, המחוצ'קנות והמעצבנות שסבבו אותי בבית הספר.

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי חשוף למין. כלומר, תמיד היה מישהו שדאג לחשוף אותי למין ולטפטף לי לאט לאט, יום אחר יום, שמדובר במטרה נשגבת אליה חובה לשאוף.

היו כמובן חוויות "תמימות", כאלה שאני זוכר בחיוך. חוויות שגם ילדים שגדלו לפני ה"מהפכה הצרכנית" היו חווים. למשל, היתקלויות אקראיות בסיטואציות מיניות, כמו להיכנס בטעות לחדר כשאחותך הגדולה עירומה או להתגנב בגיל שמונה עם חברים כדי לרגל אחרי השכנה ולתפוס אותה במקלחת.

אבל מכיוון שגדלתי לאחר פרוץ אותה מהפכה, אני מבין היום, שהשאיפה שלי לשעוט לעבר האינטרנט בגיל ההתבגרות ולנצל כל רגע שהוריי לא היו בבית (שאיפה שהפכה עם הזמן לכמעט אובססיה), נבעה ממשהו מעבר לעובדה שהייתי נער מתבגר.

"למה לעזאזל אף אחת לא נמשכת אלי?!"

ביליתי זמן רב בצפייה ובהשתוקקות לצפייה בסרטים, שהיום אני מבין שאין בהם יותר מאשר יצר בהמי להתחכך זה בזה. הייתי כה אומלל במשך שנות החטיבה והתיכון, אכול רגשות אפסיות ומרמור על כך שאין לי חברה, ושעדיין לא התנשקתי ולא הזדיינתי, ולמה, לעזאזל, אף אחת לא נמשכת אלי?!

הייתי טרוד מבוקר עד לילה באומללות שלי, ואף פעם לא חשבתי לשאול למה אני כל כך טרוד, אז מה אם אין לי חברה? למה לא יכולתי לומר לעצמי "לא נורא, מה שאמור לקרות יקרה, תיהנה מהזמן"? ומעל לכל – למה היה לי כל כך חשוב לשאוף לממש את מה שראיתי על גבי המחשב? למה הגעתי למצב שהביטחון וההערכה העצמית שלי היו כל כך תלויים ברצון שלי לכיבוש מיני? היום אני מבין את התשובה.

מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי מוקף במסרים על מין: פרסומות, מותגים, תוכניות טלוויזיה, סרטים, שירים, שלטי חוצות. כולם עם מסר מיני מובהק שהבטיח סיפוק יצרים למי שקונה מותג כזה או אחר.

אני מאמין גדול בכך שאנשים יוצרים תרבות – שיוצרת אנשים. אנו לא גדלים לתוך ואקום. ילד דתי יכול לדקלם משנה יהודית כבר מגיל צעיר, בעוד שילד חילוני לא. ילד פלסטיני יטען שהוא מוכן למות למען ארצו בגיל בו עדיין אין לו שום תפישה לגבי מושגים כמו מוות או לאום. הוא, כמו כולנו, ממלמל מנטרה שמטפטפים לו המבוגרים והעולם שסובב אותו, וגם הוא בתורו ינציח את התרבות בכך שיטפטף את אותה המנטרה לילדיו. "המנטרות שאנחנו מטפטפים לילדנו" – זו ההגדרה שלי לתרבות.

תרבות שמקדשת סקס, יופי חיצוני  ונעורי נצח

התרבות שלנו, או יותר נכון, התרבות שאימצנו על חשבון זו המקורית, שהלכה וקרמה עור וגידים עם קום המדינה, היא גם בעלת ערכים אותה בחרה לקדש: סקס, יופי חיצוני וצעירות נצח. שלושת הערכים האלה הועלו בדורנו לרמת קדושה.

עם התפתחות תרבות הצריכה להמונים, הבינו בתאגידים ובמשרדי פרסום שמי שרוצה לפנות לקהל יעד הולך וגדל, צריך לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר. ומה יכול להיות יותר משותף ונמוך אצל כולנו מאשר היצריות הבהמית שטבועה בנו הרבה לפני שהאבולוציה הקנתה לנו מודעות? מהר מאוד הבינו שברגע שיוצרים תרבות שמכורה לצריכת יופי, מין ונעורים, ניתן להרוויח מיליארדים מהפחד של כל אינדיבידואל שטוף מוח החרד מדחייה חברתית, שמא לא יצליח לטעום מהערכים המקודשים.

גדלתי בתרבות שגרמה לי להרגיש אפס כי לא זיינתי, כשבכלל לא ידעתי מה זה לזיין. היא גרמה לי להרגיש אפס כי אני לא נראה מספיק טוב או כי טרם הגעתי לכיבושים מסויימים. גדלתי בתרבות שטפטפה לי מגיל אפס שסקס זה הדבר הכי טוב בכל העולם כולו, ושאני לא שווה כלום, כל עוד לא טעמתי מזה. גדלתי בתרבות שלא יכולתי לירוק בלי לפגוע במשהו בעל קונוטציה מינית ברורה. מנטרה שחזרה שוב ושוב על עצמה – סקס סקס ועוד סקס.

אנשים שגדלו בתוך התרבות הזאת יחד איתי, גדלו להעריץ גם את אותם הערכים, וכך הלכה והתעצמה התופעה. כל שנה מתקצר הג'ינס בעוד מילימטר, מסרים בפרסומות וקליפי מוזיקה הופכים בוטים יותר ונועזים יותר.. ילדים בגילים צעירים יותר ויותר מקיימים יחסי מין, כי מאז שהם זוכרים את עצמם בכל פינה בה הסתכלו היה מפרסם שדאג לגרום להם לחשוב שזה "מגניב" ושככה צריך להתנהג. נושאים שפעם נחשבו כדבר קדוש ופרטי בין בני הזוג הפכו לנחלת הכלל, למוצר צריכה. והכי גרוע – למוצר זול.

כשאבא שלי התקין אינטרנט בבית לא היה לי כבר שום סיכוי. כמו איזה מתנקש שטוף מוח מתוך תיאוריית קונספירציה, כזה שירצח את הנשיא למשמע מילת מפתח שתוכנתה מראש. אני רציתי את זה, ולא ידעתי בכלל למה. 

היום, במבט לאחור של איש נשוי, אני יכול לנתח את ילדותי בעצב. עצב שנובע לא רק מהחשיבה לאחור, אלא בעיקר מהמבט להווה הסובב אותי ומדאגות לגבי העתיד. לא מזמן שוחחתי עם ילדה בת 14 שגוללה את משנתה בשיא הרצינות על כך שראוי ואף רצוי לדחות חברתית ילד שלא מתלבש על פי צו האופנה.

אני פוחד מהתחלואים של הדמוקרטיה והעולם המודרני. גישות שרואות באדם יצור תבוני שמבין מה טוב לו, אבל למרבה הצער בוחר לשאוף מטה אל עבר הבהמה הטבועה בתוכו, במקום לטוב ולנעלה הטבוע באותה המידה.

אני רואה מבוגרים שמרגישים שהם חיים במרוץ נגד השעון והנעורים האבודים. נשים מבוגרות שופכות עשרות אלפי שקלים על מנת לצלק את פניהן בניתוחים פלסטיים מזעזעים, כדי לנסות להיראות שוב בנות 16, מתוך אמונה שבלי המראה הן לא שוות כלום. מצד שני בנות 16 מנסות בכוח להתבגר, כלומר, לקיים יחסי מין, שוב, מתוך אמונה שבלי זה, הן לא שוות כלום.

סיפוק היצרים שבאורגזמה אינו מחזיק הרבה

בחירה ביצר היא בחירה בדבר שלעולם לא תשרה שלווה או נחת. סיפוק היצרים שבאורגזמה אינו מחזיק הרבה לפני שהוא עולה בשנית ודורש תשומת לב. עם הזמן נוצרת קהות חושים, ויש צורך ביותר ויותר ריגוש כדי לחוש שוב בתחושה הראשונית. כמו נרקומן שצריך לקחת מנה כפולה כדי להרגיש רבע ממה שחש בפעם הראשונה שטעם את הסם.

לפעמים אני מקנא בדתיים שומרי נגיעה, שהרגישו בליל הכלולות התרגשות עזה יותר במגע יד ביד מכפי שאני אי פעם אדע. כשהגעתי לבסוף לחוויה המינית הראשונה שלי, בגיל 19, הרגשתי שנפשי היתה מוכתמת. דבר לא היה תמים או ראשוני. רק מאכזב.

אני זוכר שמאוד כעסתי, הרגשתי כאילו התפוצצה לי הבועה. היה נחמד, אני לא אשקר, אבל לא הצלחתי להוציא מהראש את המחשבה שזהו? זה הכל?!! על זה פימפמו לי כל השנים? אני בטוח מפספס משהו?"

היום אני מסתכל בבוז על תרבות צריכת המין. אני מאמין שתופעות כמו פדופיליה, נקרופיליה, סאדו-מאזו וסטיות מיניות אחרות, צצות רק בחברה שסובלת מקהות חושים קשה, הנובעת מהתמכרות לסקס.

העולם הוא מקום עצום, מרתק ויפהפה, וחבל להעביר את החיים האלה נעולים בתוך מאבק הסיפוקים האינסופי הזה, בתוך מרוץ עכברים בלתי פוסק.

אני לא נגד סקס. להפך, אני מאמין שזה דבר נפלא. אחת הדרכים העילאיות להביע אהבת אמת בין בני זוג. אבל סקס בעיניי הוא רק אמצעי להבעת אהבה, לא יותר ולא פחות.