שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עושים צחוק מההיסטוריה
    בדיוק כשראש עירייה מתפאר ברחוב על שם שפיק עדאס, שלגרסתו היה ערבי, הגיע ארצה בנו היהודי ונפגש עם מי ששיחקו עמו בשכונת ילדותם בבצרה

    במוצאי השבת שעברה חזרתי לי מחגיגות ה-60: צניחות, מטסים, משטים ושאר זיקוקין. הדלקתי רדיו בחיפוש אחר קצת דיבורים, שיחזירו אותי אל היומיומי ואל המציאות החגיגית של היום הראשון של שנת ה-61 ולקראת ה-120 שיבוא עלינו לטובה בעוד לא הרבה שנים. (איך שהזמן עובר כשנהנים!)

     

    ברדיו 100 מראיינים את ראש עיריית רמלה. לדבריו, "יש רחובות ששיפצנו בצורה יפה מאוד, נניח מה שאנחנו קוראים קהילת דטרויט או שפיק עדאס. הנה, יש גם שם ערבי ברמלה. יש כאלה שחושבים שאין שמות, שלא מונצחים ערבים ברמלה. אז הנה, שפיק עדאס. רק בקדנציה שלי ניתנו שמות שמנציחים את זכרם של ערבים".

     

    הזעם פורץ בי באחת: שפיק עדאס? ערבי?!, איך זה יכול להיות?!

    אני לא מומחה גדול בהיסטוריה, אבל בגילי היא נוגעת גם בי. המקרה אירע ממש קרוב לבית הולדתי: השנה היא 1948 ובעיר בצרה תלו את היהודי שפיק עדאס מול ביתו מיד עם תום מלחמת העצמאות בשנת תש"ח. משפחתי על כל מרכיביה התגוררה בעיר בצרה, בשכונת אל עשאר, בשכנות לביתו של שפיק עדאס ומשפחתו. הוא היה אחד מעשירי עיראק היהודים והיה ידוע במיוחד, בעודו היבואן הבלעדי של מכוניות פורד. במהלך חייו הוא לא היה ידוע כציוני מובהק, אך הוא היה יהודי עשיר, וצבא עיראק המתוסכל שחזר מפלסטין הכבושה חיפש קורבנות. העלילו עליו פעילות ציונית חתרנית נגד עיראק ולמען מדינת ישראל, שאך זה קמה. מה יותר קל מזה? הוא נאסר, נשפט במשפט מאולתר או מבוים (מחק את המיותר) והוחלט לתלות אותו ממש מול ביתו. ממש כך!

     

    לעיני משפחתו, ילדיו הצעירים והשכנים היהודים שמיהרו להגיף את התריסים ולהדליק נרות נשמה לזכרו, בעודו תלוי אל מול עיניהם המוטרפות מפחד מעורב בכעס דומם.

     

    גופתו הוצגה תלויה לזמן מה, לאחר מכן הועמסה על מכונית הזבל הירוקה של העיר בצרה ושלושה שוטרים ועובדי זבל דרכו עליה בחוצות בצרה, שמצאה נקמה.

     

    מחזה הזוועה נחרט עמוק בתודעה היהודית כ"תלייתו של שפיק עדאס". כל סיפור יהודי התחיל ב"לפני שתלו את עדאס" או "אחרי שתלו את עדאס" והאירוע המכונן הפך לנקודה מוצפנת ומקודדת בתודעה הציבורית בעירק.

     

    ההגנה, השורה והחלוץ נכנסו למצב הכן, גם בבצרה וגם בבגדאד. יהודי בבל הבינו שתם עולמם היהודי בגולה לאחר פרק של היסטוריה מורכבת ומרשימה של למעלה מאלפיים שנה. למעשה היה זה האירוע שסימן את התחלת העלייה המחתרתית של יהודי עיראק לישראל.

     

    אמי שחזתה בטראומה הגדולה מבעד לחרכי התריסים לא הפסיקה לדבר על המקרה כל ימיה, גם בעשרות שנותיה כאזרחית מדינת ישראל: "אנחנו היינו השכנים של שפיק עדאס, איזה איש מפואר הוא היה, כמה אני הייתי רוצה שיחזור לחיים על מנת שהוא עצמו ינקום את נקמתו שלו! אם יש אלוהים זה מה שצריך לקרות", חזרה ואמרה.

     

    לך תסביר לאנשים שבכל עדה בישראל מתחפרת טרגדיה בארץ מוצאה.

     

    הבן של מי שהיה טראומת ילדותי

    באותו שבוע מגיע מיסטר אלי מלונדון. הוא מבקש לבדוק אפשרות להציל את שאריותיה של השפה היהודית הבגדאדית, שהיא עגה מיוחדת ליהודים. שפה שהולכת וגוססת יחד עם דובריה היוצאים את העולם ולוקחים את שפתם המיוחדת עימם.

     

    קבענו פגישה בקפה דבורה ברמת חן. מה יותר רמת-גני מזה? ומה יותר בבלי מרמת-גן? עוד אלי מדבר אתי על רזיה ומכמניה של השפה האבודה, והטלפון הנייד בכיסו מצלצל. הוא עונה באנגלית לונדונית רהוטה. מיד עובר לדבר בערבית יהודית בעגה הבגדאדית וחוזר חלילה. לפתע הוא פונה אלי באנגלית ושואל:

     

    "אכפת לך אם החבר שלי יצטרף אלינו? הוא מכיר אותך מהתוכניות שלך ברדיו ובטלוויזיה". 

    "אין בעיה", אני עונה "מי האיש"?  

    "קוראים לו סבאח עדאס". 

    הוא חוזר אל הטלפון הנייד שלו, משאיר אותי פעור פה. הרי רק לפני כמה ימים שמעתי את התוכנית ובה הזכירו את השם שפיק עדאס.

     

    "סבאח עדאס הוא בנו של שפיק עדאס", מיהר להגיד לי כשהוא מקפל את כנף מכשיר הטלפון הנייד.

     

    "הבן של שפיק עדאס"?! אני נדהם. 

    "שמעת את הסיפור שלו"?  

    "על מה אתה מדבר? כל עיראקי יגיד לך מי זה"!

    אני מתחיל לחשוב שכל זה אינו מקרי. זיעה קרה יורדת אט מצווארי לאורך גבי ומצמררת אותי.

     

    "יש לי בקשה אליך, כשסבאח יבוא, אל תדבר אתו על זה. הוא רגיש. הוא היה בן שמונה שנים כשראה איך תולים את אבא שלו. עד היום עוד לא התגבר", אמר אלי כאילו היה מדריך תיירים המסביר נוף.

     

    לא עוברות הדקות ומגיע גבר בעל עיני תכלת. "אהלן, האו אר יו, איי אם סבאח עדאס". 

    אם אמא שלי הייתה חיה ברגע זה, היא הייתה מתעלפת, אני חושב לעצמי.

     

    איך זה יכול להיות? אני חולם, זה צירוף מקרים, זו רוח רפאים, זה מסר מעולמות אחרים? בפחות משבוע אני חוזה בבן של מי שהיה טראומת ילדותי והנה הוא כאן מולי. הוא גדול ממני בחמש שנים. כשתלו את אביו מול עיניו הוא היה בן שמונה. הוא ידע הכל, ראה הכל והבין הכל. אני הייתי תינוק.

     

    אני פונה ומספר לו על הבית שלנו בבצרה, בשכנות לבית אביו ומשפחתו. הוא מסביר לי בדיוק את הטופוגרפיה של העיר בצרה, של הרחוב בו הוא גר, את הבתים השכנים האחרים, את הקולנוע הקייצי המפורסם של בצרה.

     

    השולחן בקפה מתמלא בעוד אנשים, יוצאי עיראק, אלא מה? 

    "האו דו יו דו, נעים מאוד סבאח עדאס", הוא מציג את עצמו.  

    "סבאח עדאס, אתה הבן של המרחום שפיק עדאס"?

    סבאח מהנהן בכאב.

     

    הדובר שלא הוזהר פוצח במונולוג על היום בו נתלה שפיק עדאס. חוזר ומעמיק בפרטים.

    סבאח עדאס פרכס בכסא, המשמיע חריקה תחתיו. "תעזוב את זה, אני מבקש..." הוא מתחנן. פניו כחשו, עד לפני רגע נראה איש ספורטיבי בן 68, עכשיו הפך תוך כדי סיפור לקשיש בן 68.

     

    הפצע עדיין טרי, הטראומה עדיין לא נלמדה, לא במסגרת הקהילתית הקטנה ולא במסגרת ההיסטורית הרחבה. מה כבר לומדים במסגרת ההיסטורית הרחבה היום?

    קראו רחוב על שמו של שפיק עדאס ברמלה, גם בפתח-תקווה. אבל מי בכלל יודע על שם מי הרחוב נקרא? אפילו לא ראש העיר!

     

    אם ראש העיר לא יודע והמראיין לא מתקן, מה יגידו אזובי הקיר, הנמרחים בימים אלה על עוגת ה-60?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים