שני נובליסטים יצאו לדרך

על ההבדל בין אמנות למדע

יום גדוש עבר על חתני פרס נובל. שעה לפני שעלו על האוטובוס שלקח אותם לסיור בצפון, התייצבו מוראד והאנט בחדר האוכל של המלון לארוחת בוקר משותפת עם דוקטורנטים מהטכניון. הצעירים והצעירות מחיפה נראו נרגשים במקצת וללא ספק לבושים מדי ליום ראשון בבוקר. האנט ומוראד, לעומת זאת, לא נתנו להם יותר מדי סיבות להישאר לחוצים. בנינוחות ובהומור ניהלו המדענים את שיחת הבוקר, איש איש בשולחנו הוא.

אחת החוקרות שהצטרפה לשולחנו של האנט התמרמרה על יחסי הציבור להם זוכה ההנדסה הגנטית. "אני מסתכלת על אריזה של יוגורט ורואה שכתוב שם שהיוגורט נקי מחומרים משמרים, מרעלים שונים ומהנדסה גנטית. מה? הנדסה גנטית היא רעל?". גם בארצו של טים האנט לא זוכה ההנדסה הגנטית לעדנה רבה. בימים אלה דן הפרלמנט האנגלי בחוק חדש אשר אמור להסדיר את נושא הניסויים בעוברי מעבדה, בעיקר בעוברים שנוצרו על ידי הכלאה בין תאי גזע אנושיים לבין ביציות של בעלי חיים אחרים. הדיון הפרלמנטרי מלווה בהתקפות חריפות בכלי התקשורת נגד העוסקים בהנדסה גנטית. האנט פסימי לגבי יכולתם של מדענים להסביר את עצמם לציבור בצורה בהירה יותר ולהפוך את הדיון בהיבטים המוסריים של המדע לעמוק יותר.

"אני חושב שצריך להציע הסברים לפוליטיקאים אבל אל הציבור הרחב יהיה לנו קשה להגיע. לאחרונה קראתי ספר שכתב הפיסיקאי הצרפתי ז'אן-מארי בפטיסט בו הוא מנסה להסביר מה ההבדל בין מדע לאמנות. הוא שאל את עצמו מה ההבדל בין ההנאה שאדם חש כשהוא שומע סימפוניה של מוצרט לבין ההנאה שהוא חש כשהוא לומד תיאוריה פיסיקלית. מסקנתו הייתה שההנאה היא אותה הנאה, ההבדל הוא במספר האנשים החולקים אותה. מיופייה של המוסיקה נהנים כולם, אך לצערנו, רק מעטים יכולים ליהנות מיופייה של הפיסיקה. הנושאים האלה פשוט מאוד מסובכים".

"זמן קצר לאחר שהודיעו לי שזכיתי בפרס נובל, סיפרתי לבת שלי סיפור לפני השינה. פתאום היא שאלה אותי: 'אבא למה האור חודר דרך החלון ולא דרך התקרה?' זו שאלה מצוינת אך לצערי אני לא יכולתי להשיב לה. אמנם אני מדען מכובד ומצליח אבל אני לא יודע למה אור חודר דרך זכוכית ולא דרך בטון. גם אחרי שהרמתי טלפון לידיד פיסיקאי והוא הסביר לי אז ידעתי קצת יותר טוב אבל לא הבנתי את זה באמת. אני בספק אם אי פעם נוכל להסביר באמת לציבור הרחב איך אנחנו מבצעים הכלאה של עוברים ולמה זה חשוב לרווחת המין האנושי כולו. בינתיים, אני יודע שהכותרות המפוצצות בעיתונים לא עוזרות למדע אלא רק מבהילות אנשים שלא לצורך. אנחנו לא מפלצות".

הדוקטורנטים מהטכניון רצו לשמוע מהאנט מהו לדעתו התחום החשוב ביותר אותו יש לחקור היום. האנט מסוקרן ממדעי המוח, "אנחנו לא יודעים כמעט כלום על המוח. זה תחום מרתק" הוא אומר בהתלהבות. אבל הלהט אמיתי שלו שמור לתחום בו הוא מתמחה, חקר חלוקת התא ותהליך התהוותה של ביצית מופרית לכדי אדם בעל רמ"ח איברים ושס"ה גידים. "זה פשוט מדהים. כל איבר בגוף שלנו מורכב ממיליוני תאים המתרבים עד שהאיבר נראה כמו שהוא נראה ואז הם מפסיקים להתרבות. למה האף שלנו גדל עד לגודל מסוים ואז מפסיק? איך קורה ששתי הידיים שלנו נראות פחות או יותר אותו הדבר? זה גם נושא חשוב, לא פחות מאשר מעניין, כי זה בדיוק מנגנון הבקרה שמשתבש במחלת הסרטן. אלו תאים שלא מפסיקים להתחלק גם כשהתחלקותם הורסת את הגוף".

טים האנט (צילום: אביטל להב)

המרוץ לצמרת של פאריד מוראד

"כדי להצליח במדעים צריך שכל וצריך להשקיע, אבל לא פחות מזה צריך מזל. אתה יכול להיות חרוץ ובעל יכולת ולא לגלות משהו משמעותי פשוט כי בחרת בתחום שאין משהו משמעותי לגלות בו. אף אחד לא מספיק חכם כדי לדעת איפה צריך לחפש את התגלית החשובה הבאה, בשביל זה צריך מזל. לי היה הרבה מזל אבל גם מוסר עבודה גבוה. הסטודנטים שאני פוגש היום לא חרוצים כמו שאנחנו היינו. נראה לי שאנשים היום פשוט רוצים דברים אחרים מהחיים. מכונית גדולה, משכורת גבוהה, הם לא מוכנים להשקיע שעות רבות כדי להגיע לתגלית מדעית חשובה. מתסכל לראות את זה".

פאריד מוראד, 72, הוא חתן פרס נובל ברפואה לשנת 1998. את הפרס קיבל עבור מחקריו בנוגע לחומר הנקרא Nitric Oxide . למשך שנים רבות נחשב חומר זה למזהם, אך ב-1977 מצאו מוראד ועמיתיו כי מדובר בחומר אשר מרחיב כלי דם ולכן יכול לסייע במניעת מחלות לב. מאז, מצאו מדענים שונים כי Nitric Oxide ממלא תפקיד בעוד תהליכים רבים המתרחשים בגופנו. עיקר השפעתו בכך שהוא מרפה שרירים, מה שהפך אותו למרכיב חשוב בתרופת ה"ויאגרה" המהוללת. מאז תגליתם של מוראד ועמיתיו, יצאו יותר מ-90,000 מחקרים בנושא Nitric Oxide, והיד עוד נטויה.

דרכו של פרופ' מוראד לפרס נובל הייתה ארוכה וסיזיפית. כבנו של מהגר עני מאלבניה, נאלץ מוראד לפרנס את עצמו כמלצר במהלך שנות לימודיו הארוכות. "עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגעתי אבל קיבלתי גם הרבה עזרה. בזכות המלגות שזכיתי בהן יכולתי לעבור 16 שנים של הכשרה מקצועית ומדעית מבלי שאזדקק לתמיכת הוריי, שלא יכלו לספק תמיכה כזו. אני מצטער לומר שאם הייתי צריך לעבור את זה היום, אני לא חושב שהייתי מצליח. כשאני למדתי באוניברסיטה שכר הלימוד היה 2,000 דולר לשנה. היום הוא פי 20 מזה. אמנם המלגות גדלו אבל לא בהתאם".

פאריד מוראד (צילום: אביטל להב)

מסתבר שלא רק בישראל מוטרדים מדענים מכמות המשאבים שמוקצעת לחינוך אוניברסיטאי. "מדינות המערב עושות טעות נוראית בכך שהן לא מקצות משאבים לסבסוד שכר לימוד" אומר מוראד. "בסין ובמדינות ערב, למשל, החינוך האוניברסיטאי הוא חינם. זו הסיבה שבעתיד הלא רחוק מדינות אלה יעלו על מדינות המערב בהישגיהן המדעיים. עליונות בחינוך היא עליונות בכל תחום אחר מפני שהפתרון לכל בעיה מצוי בעיון ובלימוד".

מוראד מתוסכל גם ממדיניותן של חברות התרופות בנוגע לפיתוחים העשויים לסייע למדינות העולם השלישי. "כמה כסף צריכות חברות התרופות?!" הוא מתרעם. "הגיע הזמן שישקיעו קצת בלרפא את העולם! המדע מעמיד לרשות האנושות את היכולת לרפא מחלות רבות ויכולת זו לא מגיעה לחלקים גדולים של המין האנושי. לדוגמא, בימים אלו אני עובד על איתור האנזים שיכול למנוע שלשולים. זיהומים הנגרמים ממחלות שלשול שונות הם גורם התמותה השלישי בגודלו באפריקה. אם חברות התרופות לא יקריבו חלק מהרווחים שלהם על מנת שהתרופה המבוססת על האנזים הזה תהיה זמינה לכולם. מיליוני אנשים ימותו באפריקה למרות שניתן להציל את חייהם".

מוראד מכיר את עולם הרפואה על כל צדדיו. לצד היותו מיקרו-ביולוג העוסק בפיתוח תרופות, הוא רופא מוסמך ושימש בעברו כמנהל ויועץ במספר חברות תרופות בארה"ב. אבל יותר הכל הוא אוהב את עבודתו כמדען. "הורי רצו שאהיה רופא. הם היו אנשים קשי יום והיה חשוב להם שארכוש מקצוע. מחקר מדעי לא נראה להם כתחום שמספק יציבות וביטחון כלכלי. הם רצו שאחזור לעיירה שלנו ואשמש כרופא הקהילה. אבל אני השתוקקתי לעסוק במחקר כי חשבתי שכך אני יכול לעזור ליותר אנשים. כרופא בעיירה אתה מרפא 2,000 אנשים, כשאתה מפתח תרופה חדשה אתה מסייע למיליוני בני אדם".