אספן המילים
"האדם שונא את שאינו מכיר", אומר ד"ר דוד שגיב שכבר למעלה מ-50 שנה עובד על מילון עברי-ערבי. לרגל יציאת מהדורה חדשה ל"מילון שגיב" הוא נזכר בילדותו בעיראק ובסופרים מצרים דגולים שבזכותם התאהב בשפה הערבית
בסוף מרץ 2007, שנה לפני ש“מילון שגיב“ עב הכרס ראה אור במתכונתו הנוכחית, זכה ד“ר דוד שגיב בפרס קרן מפעל הפיס ע“ש לנדאו על עבודתו המקיפה בתחום הבלשנות.
''מפעלו המונומנטאלי של ד''ר שגיב בתחום המילונאות משמש ציון דרך בלשני בעל השלכה חברתית-תרבותית באזורנו'', נימקו השופטים את בחירתם בשגיב כאחד משמונת החוקרים הישראלים שזכו בפרס באתה שנה.
והנה, קרוב לשנה לאחר ההודעה על הפרס, רואה אור המילון הענף של שגיב בהוצאת שוקן, כמו כדי להעניק לדברי השופטים משנה תוקף. המילון, שמשתרע על פני 1160 עמודים, מכיל שני מילונים בכריכה אחת: מילון ערבי-עברי, ומילון עברי-ערבי, כרוכים זה בצמוד לזה, כמו סמל לקירוב הלבבות התרבותי ששגיב שואף אליו במפעל הזה.
שגיב. מחפש את המשותף בין שני העמים (צילום: משה חכם)
”יש אמרה ערבית ידועה: ’האדם שונא את שאינו מכיר‘. הדבר נכון ביחס לשני העמים“, אומר שגיב בשיחה לכבוד צאתו של המילון לאור. ”יש ערך להיכרות הדדית בין בני שני העמים ובני שתי התרבויות, כיוון שלדעתי, היכרות מתוך פתיחות יכולה לסייע לשני הצדדים להתגבר על דעות קדומות, למצוא את המשותף בין שתי התרבויות ובין שתי השפות, ולצמצם את רגשי העוינות“.
אין מוציא לאור
ואמנם, זרותן היחסית של שתי התרבויות - הערבית והעברית - זו לזו התבטאה גם בקושי להוציא לאור את המילון בגרסתו הראשונה. ”התחלתי לאסוף מילים לצורך הכנת מילון עברי-ערבי עוד כשהייתי עורך חדשות ב"קול ישראל בערבית", בסוף שנות החמישים. כשהיה המילון כמעט מוכן להדפסה, וכלל כ-60 אלף ערכים, חיפשתי מו"ל, אבל לא יכולתי למצוא“, הוא מספר. מסתבר כי הניתוק בין שתי השפות הפך את המילון שעליו עבד שגיב לסיכון כלכלי של ממש מבחינת הוצאות הספרים.
”חיכיתי מספר שנים עד שהוצאה בשם ’זוהר‘ פנתה אליי, והוציאה את המילון לאור בארבעה כרכים, בשנת 1985. אבל לצערי, מספר חודשים לאחר הופעת המילון, בעלי ההוצאה פשטו רגל וברחו מהארץ. זו הייתה מכה קשה עבורי“.
לאור הנסיבות האלה, מילון שגיב החדש הוא בבחינת שיא תרבותי נדיר בנוף היחסים המורכבים שבין התרבות הערבית והעברית בישראל. חשיבותו לקידום המחקר האקדמי במגוון התחומים הרלוונטיים לשתי השפות, ולעידוד התרגום של יצירות משפה אחת לאחרת היא עצומה.
המילון מקיף את השפה הערבית מהקוראן, דרך חידושים שחלו בה בשלבי התפתחותה השונים ועד לביטויים שנוצרו בה בשנים האחרונות ונכנסו לעברית המדוברת. במקביל, מקיף המילון העברי-ערבי את העברית המקראית, זו של התלמוד, ניבים ארמיים, ומלים זרות וביטויי סלנג שהעברית אימצה.
”במשך שנות עבודתי הרבות בתחום המילונאות ידעתי אתגרים וגם, לצערי, תסכולים לא מעטים. אין צורך לומר שהייתה דרושה לי סבלנות רבה, התמדה, ואמונה בחשיבות העבודה“, הוא מודה. ”יחד עם זאת, העבודה הזו הסבה לי הנאה, ואפשר לומר שהיא היוותה גם משימה וגם תחביב. זאת משום שחשתי אהבה לשתי השפות. והיה לי ברור שבמילון כזה יש לכלול את רובדי הלשונות השונים, וכפי שמקורות השפה העברית חוזרים אל המקרא והתלמוד, כך מקורות השפה הערבית חוזרים אל הקוראן והחדית'. באשר למילים, ביטויים, ואמרות הכלולים במקורות אלה, השתדלתי למצוא את המקבילות המתאימות בשפת היעד, תוך בדיקה יסודית במקורות ובמילונים קלאסיים וחדשים כאחד“.
בית אבא
לדוד שגיב עצמו, התרבות הערבית מעולם לא הייתה זרה. שגיב, יליד עיראק, עלה לישראל בשנת 1951 ופגש בה את רעייתו, מרסל, ילידת מצרים. ”מגיל צעיר אהבתי לקרוא ביצירותיהם של סופרים מצרים דגולים כמו טאהא חוסין, תופיק אל חכים, סלאמה מוסא, ואחרים“, הוא נזכר.
”אלה היו סופרים מהמעלה הראשונה שנתנו ביטוי לראיית עולם ליברלית, הומניסטית ואוניברסלית. יחד עם זאת, הם תיארו בכתביהם בצורה מרתקת את ההווי המצרי הן בעיר והן בכפר, ונותרו נאמנים לתרבותם המקורית. הם דגלו בתאוריה הקוראת לקחת מהמערב את הטוב שבתרבותו, ולדחות את החלק שנראה בעיניהם זר ובלתי מתאים לתרבות הערבית בכלל, והמצרית בפרט“.
ואולם, ניכר שהוא מודע לכך שמרכזיותה של התרבות הערבית בחייו אינה ממצא נפוץ בחברה הישראלית של ימינו, והוא מנסה לעמוד על הסיבות לכך בשיחתנו. ”הספרות הערבית מוכרת רק לחלק קטן מהציבור הישראלי דובר העברית, לצערי. היכרות זו נתאפשרה באמצעות תרגום של חלק מהיצירות הספרותיות מערבית לעברית, במיוחד במחצית השנייה של המאה העשרים".
"הדבר שונה בחוגי האקדמיה ובמיוחד בקרב הסטודנטים שמתעניינים בתרבות ובספרות הערבית. הציבור שמתעניין ומכיר את התרבות והספרות הערבית הוא קטן יחסית, ויש לכך סיבות רבות ומגוונות. הסיבה העיקרית, לדעתי, נובעת משנים של קונפליקט, שהזין רגשות של איבה ועוינות בקרב שני הצדדים, היהודי - או הישראלי דובר העברית - והערבי“.
אבל דומה שלא רק העוינות הישנה בין העמים מכשילה את אפשרות הקרבה בין התרבויות. גם האתגר שמציבה הערבית לתלמידים שזו אינה שפת אמם, והמחסור במשאבים ראויים להתגבר עליו, תורמים לדעתו של שגיב להימשכות המצב.
”סיבה נוספת לזרות בין התרבויות היא הקושי במציאת הדרך היעילה ללמד את השפה הערבית כך שהתלמיד או הסטודנט יוכל לשלוט בשפה הערבית התקנית, ולא רק המדוברת, וכך יוכל להיחשף לספרות הערבית, לפחות ליצירות של העת החדשה“, הוא מסביר. ”כל שר חינוך בארץ מכריז שהוא ירחיב את לימודי הערבית, אבל הם רק מצטמצמים והולכים“.
המצב הזה שונה בתכלית מהאופן שבו שגיב זוכר את חווית הלימודים שלו כנער. ”בהיותי תלמיד בבית הספר התיכון בבצרה, הייתי מנוי על כתבי עת כמו "אל ת'קאפה" (התרבות), "אל הילאל" (הסהר) ו"אל מוקתטף" (ליקוטים). גם בכתבי עת אלה מצאתי מאמרים, שירים, וסיפורים מפרי עטם של סופרים מארצות ערב השונות. לתרבות הערבית ולספרותה היה מקום חשוב מאוד בחיי“.
על בלימה
המילון החדש והמקיף הוא אפוא בבחינת ניסיון שאפתני ומבורך לבלום את את המשך התרחקותן של שתי התרבויות, ובהשלכה גם של שני העמים, זו מזו. לאחר פשיטת הרגל הפתאומית של הוצאת "זוהר", החזיר בית המשפט את הזכויות על המילון לשגיב, שהעביר אותן בתורו להוצאת שוקן. לאחר תהליך של עדכון והרחבה שנמשך מעל לשני עשורים, יצא המילון לאור בהוצאת שוקן בשנת 1990 בשני כרכים, ונקרא "מילון עברי-ערבי לשפה העברית בת זמננו".
המילון החדש, שהוא ערבי-עברי/עברי-ערבי, איננו הרחבה של המילון הקודם. בחלק העברי-ערבי היה תהליך של צמצום מחד גיסא, ומאידך - תהליך של הרחבה ועדכון. החלק הערבי-עברי של המילון החדש הוא פרי עבודה של מספר שנים נוספות, וההחלטה לכלול את שני המילונים בכרך אחד התקבלה מתוך כוונה להקל על המשתמש, כפי שמסביר שגיב.
היקפו המשמעותי של המילון ורוחב יריעתו הם אלה שעשויים, הוא מקווה, לעודד היכרות מעמיקה יותר בין שני העמים. ”המילון מסייע לדוברי העברית ולדוברי הערבית להכיר טוב יותר לא רק את שתי השפות, אלא גם להיוודע למושגים תרבותיים, ספרותיים, מדעיים, והיסטוריים השייכים לשתי התרבויות. ייתכן שמי שיעיין במילון עיון יסודי יותר ימצא את הצדדים הדומים והמשותפים לשתי התרבויות, דבר שיש בו כדי לקרב בין בני שני העמים“.
לקראת המטרה הזאת פועל שגיב גם כמתרגם. בין היתר, תרגם שגיב חלק מכתביו של הסופר המצרי זוכה פרס הנובל נג‘יב מחפוז (שאותו הוא גם הכיר אישית) לעברית, ולערבית תרגם את "שונא הנסים" של שולמית הראבן. הרחבת מפעל התרגומים מערבית לעברית מהווה בעיניו דרך נוספת לעידוד היכרותם של קוראי העברית עם התרבות הערבית.
”בנוסף ליצירותיו של מחפוז, שתורגמו בידי הסופר סמי מיכאל ובידי, תורגמו יצירות נוספות בידי אנשים שהנושא קרוב לליבם. כל שיתרחב מפעל התרגומים הספרותיים, כן תתרחב ההיכרות עם התרבות הערבית. וכשאני אומר תרגום, אני מתכוון לתחומים שונים כגון יצירות בתחום תיאטרון, המחקר החברתי, המדעי וכו'“.
לימוד האסלאם
לנגיעתו של המילון בלשון הקוראן יש חשיבות נוספת, לדעתי, לזו הבלשנית. אם ההיכרות עם התרבות הערבית הולכת ומצטמצמת בקרב החברה הישראלית בכללותה (זו שאינה עוסקת בשפה ובספרות העברית בין גבולות האקדמיה), הרי שההיכרות עם האסלאם באוכלוסייה הזאת סובלת שבעתיים.
רומאנים פופולאריים כמו ”לקרוא את לוליטה בטהראן“ של אזאר נאפיסי (ידיעות אחרונות) ו“כופרת“ של אייאן חירסי עלי (כנרת זמורה-ביתן) מקדמים תפישה צרה וחשוכה של האסלאם, שמתיימרת לחשוף את המגרעות הגלומות כביכול בדת, אבל בסופו של דבר נופלת לייצוג גזעני ומבטל של האסלאם ושל מיליונים של מוסלמים בעולם. במקביל, ההצלחה הרבה של רומאנים כאלה הופכת את הידע השטחי והמגויס עם האסלאם לנחלת הכלל.
לעומת זאת, ההיכרות הבסיסית עם חלק ממושגיה ולשונה של האסלאם עשויה, כך מקווה שגיב, לפתוח חלון לפגישה מעמיקה ויסודית עם האסלאם לבני דתות אחרות. ”ככל שנכיר את הדברים הבסיסיים בדת, הן בדת האסלאם והן בדתות האחרות, וככל שנתרחק מהכיוונים הקיצוניים, ניטיב להכיר את העקרונות שעליהם מושתתת הדת, ובכך נתגבר על דעות קדומות ונדע לכבד איש את רעהו, ואיש את דתו של רעהו“, הוא אומר בנימה מלאת תקווה.
”אני מקווה שעבודתי כמתרגם תורמת במידת מה להיכרות הדדית בין קוראי הערבית והעברית, ואולי יש בה כדי לגשר על חלק מהמכשולים התורמים לריחוק ואולי אף לניכור ביחס לתרבות הערבית. אני מקווה שיום יבוא שבו נמצא על מדף הספרים תרגומים של יצירות מופת רבות מהספרות הערבית כפי שאנו רואים תרגומים לעברית משפות רבות אחרות, כמו סינית, יפנית, נורבגית ופינית“.
ולמרות ששגיב מודע לתרומתו החשובה של המילון בזירות האקדמיה, התרבות והחברה הישראלית, נראה שיותר מכל הניעה אותו הערכתו הגדולה ועניינו הרב בשתי השפות. ”מילון שגיב“ הוא, לפני הכל, עבודה שנעשתה באהבה.
”אחד הדברים שריתקו אותי תמיד, הוא הקירבה בין שתי הלשונות: הערבית, שפת אמי, והעברית, אותה רכשתי עוד בצעירותי בבצרה“, הוא מודה. ”מי שמתעניין מוצא בקלות מילים רבות בשתי השפות שיש ביניהן דמיון רב. הדבר הזה נכון לא רק בתחום המילים עצמן, אלא גם בתחום הביטויים, הפתגמים, האמרות הנפוצות, ועוד.
"דבר נוסף שהסב לי הנאה, ועדיין מסב לי הנאה, הוא כשאני שומע מפי אנשים שמשתמשים במילון, וביניהם מורים, סטודנטים, תלמידים ומתרגמים, שהם מפיקים תועלת מהמילון. אומר בגלוי שהקושי הגדול ביותר - מעבר לאיסוף המלים והעבודה על הערכים, שארכה כמה עשורים - הוא הידיעה שאת משימתך סיימת, אבל אתה חייב להתאזר בסבלנות רבה עד שעבודתך תראה אור“.
- "מילון שגיב: ערבי-עברי, עברי-ערבי", מאת דוד שגיב. הוצאת שוקן, 1160 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
