"המחזה שלי מרגיש בטוח בידיים שלכם"

אז מה אם בתיאטרון הקאמרי לא ידעו לנצל את העיבוד המשובח של יעלי רונן וצוות שחקני ההצגה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" והיא נחשפה בפני קהל פעמים ספורות בלבד? אז מה אם לטובת ביקורו של המחזאי הדגול טום סטופרד בתיאטרון, מיהרו להוציא את ההפקה מהמחסן, לנער את האבק ולתת לה את הנפח שהגיע לה מלכתחילה? אולי עכשיו, לאחר המחמאות המרגשות שסטופרד הרעיף על ההצגה, מישהו יוציא אותה סופסוף מהבוידעם לפני שיהיה מאוחר מדי.

"התחושה הכי נפלאה שכותב יכול לחוות היא הפעם הראשונה שבה הוא רואה משהו שנכתב לשחקנים, מבוצע על ידי שחקנים בחלל התיאטרון. התחושה הראשונית הזו אינה דומה לדבר", אמר סטופרד לאחר שצפה בהצגה הבוקר (ג') לשחקנים ולבמאית, "מה שכמעט משתווה לזה הוא התחושה שהמחזה מרגיש בטוח בידיים של אנשים שכמותכם ושהוא מאפשר לכם להשתמש בדמיון שלכם.

"זה הקומפלימנט הגדול ביותר שאדם יכול לתת למחזה כתוב, וזה מביך כי אני הולך לומר משהו שיישמע כמחמאה עצמית ובכל זאת, אתם כקבוצה נתתם לי את התחושה שהמחזה הזה הוא סוג של קלאסיקה שאפשר לפרק והוא ישרוד למרות זאת.

סטופרד עם יעלי רונן והשחקנים. היום בקאמרי 

"אני מצטער על שאני כל כך אישי, אבל משהו קרה לי במהלך הצפייה בהפקה שלכם. ברגעים מסוימים, התחלתי להפנים בכמה ממדים השתמשה הבמאית ועברה לי מחשבה ילדותית בראש. חשבתי לעצמי: 'אלוהים, אני זוכר שכתבתי את כל זה בחדרי הקטן'. לא היה לי מושג, אז באותו היום, שאשב פה וכל זה יתרחש מול עיני. זו מחשבה שיכולה להשתיק אותי ליום שלם".

"צריך להשתחרר מהכתיבה"

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" הוא תעלול של מחזאי. המחזה, שיוצא מתוך "המלט", שולף מיצירתו של שייקספיר שתי דמויות שבשולי העלילה, מניח אותן במרכז וממזג אותן עם הציפייה למשהו שיקרה. כמו במחזה "מחכים לגודו" של סמואל בקט גם אצל סטופרד, הדמויות מחפשות משמעות ומוצאות את עצמן קלועות כמריונטות בעלילה.

המחזה, שנכתב ב-1965 זיכה את סטופרד בפרס המחזאי המבטיח ביותר בבריטניה. מאז הוצג המחזה כמעט על כל במה אפשרית ותורגם לשפות רבות.

"אין לי הרגל לעקוב אחרי המחזות שלי", הודה סטופרד, "אבל מדי פעם מציגה גרסה של המחזה בשפה זרה איפשהו ואני הולך לראות. ולפעמים, כמו היום, זו התנסות מדהימה. אני באמת מרגיש שמחזה יוצא מורווח ממפגש עם במאים בעלי דמיון. זה מראה כמה מגבילה הכתיבה ועד כמה צריך להשתחרר ממנה ומכוונות המחזאי. כל מה שאנחנו עושים יכול וצריך להמציא את עצמו מחדש".

למה הכוונה?

"ככל שהזמן נוקף אני מבין שבתיאטרון הטקסט הוא לא הדבר המרכזי כמו שהייתי רוצה לחשוב כמחזאי. אני חושב שתיאטרון מתעסק במה שקורה לטקסט. הזמן הזה שישבתי פה וצפיתי בהצגה היה מלא דמיון ועבודה שהיא הרבה מעבר לטקסט ולמעשה שוברת את התבנית הכתובה. ב-1965 אתה כותב מחזה ושומע את הגלים שהוא אמור לעשות וזה קורה".

סטופרד (ראשון מימין) צופה בהפקה בקאמרי  

מה חשבת על הפרשנות המודרניסטית שיעלי רונן נקטה?

"לדעתי זה היה מבריק. זו הפקה שמדברים עליה, כך ששמעתי עליה קודם לכן והסתקרנתי. זו עבודה מלאת שכבות בין היתר גם בגלל ההתייחסות שלה למחזה של שקספיר. אני חייב לברך את כל העושים במלאכה, זה היה בהחלט אירוע יקר ערך שאקח איתי הביתה".

"חייב לחיות באשליה"

מחמאות מרובות הרעיף סטופרד על להקת השחקנים הנודדת בהצגה – רמי ברוך, רומן קריכלי וסימון רוזנפלד. "מאוד נגעתם בי. אהבתי את התמונות שיצרתם", אמר סטופרד לשחקנים והוסיף, "למרות שמעולם לא ראיתי תמונות של ההפקה הזו, נדמה היה לי שכבר ראיתי את שלושתכם, שעברתם בחיי, שאתם מוכרים לי אולי מספר תמונות של ילדים. זו היתה תחושה מאוד חזקה".

הרעיף מחמאות על השחקנים 

סטופרד נשאל על השפעות אמנותיות ויצירות שריגשו אותו לאורך השנים. "אני לא יכול לנקוב בהתנסות אחת, ספר אחד או מחזה אחד ששינה את חיי. מעולם לא ראיתי מחזה שבאופן יחידני השפיע על מסלול הכתיבה שלי", אמר, "עם זאת ראיתי הפקה מוקדמת של 'מחכים לגודו' כשגרתי בבריסטול וזו היתה התנסות תיאטרונית מצוינת שריתקה אותי. המחזה הזה העסיק את הצד הביקורתי במוח שלי ובאופן מסוים הגדיר מחדש את משמעותו של אירוע דרמטי תקף. אני משער שזה נספג.

"הגעתי אל התיאטרון כיוון שאני אוהב את התהליך הפרקטי של הכתיבה. הייתי עיתונאי וכתבתי על הרבה נושאים בהם סצנת התיאטרון המקומית. הכרתי היטב את אחורי הקלעים, היו לי חברים שחקנים וזה שימח אותי להיכנס לעולם הזה. לא כתבתי טקסטים מתוך תקווה שמישהו יציג אותם".

"תיאטרון מתעסק במה שקורה לטקסט"

בהצגה נכחו לא מעט סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב שהעניקה אמש לסטופרד את פרס דן דוד על תרומתו לעולם התיאטרון. אחד מהם תהה האם סטופרד סובל לעתים מחוסר ביטחון במהלך הכתיבה והאם הפחד שלא לעמוד בציפיות נעלם או בן לוויה קבוע.

"ורסיה מסוימת של הפחד הזה שאתה מדבר עליו אסור שתיעלם. אני חושב

שהפחד האמיתי הוא מזה שרעיון ייעלם לפני שתצליח לכתוב אותו כמו שצריך", ענה סטופרד, "אני חושב שבכדי להגיע לקו הסיום, להשלים כתיבת מחזה ולהישאר קריאטיבי וערני תוך כדי, על מנת שזה יקרה, אני באופן אישי מאמין שאתה חייב לחיות באשליה שזהו ככל הנראה המחזה הכי טוב שמישהו כתב אי פעם. אתה חייב שיהיה בך את הטירוף הזה שאומר לך ששווה להישאר בתוך זה.

"כשאני מסתכל אחורה אל המחזות שכתבתי אני חושב שבכל אחד מהם יש משהו לא טוב. זאת אומרת, הם עובדים בסדר אבל תמיד יהיה המשהו הזה. אני יודע שאני לא יכול לתקן אותם, שהרגע הזה נעלם. אבל כשכתבתי אותם, חשבתי שהם יהיו Knock-Out. זה רק מאוחר יותר שמגיע המצב הקיצוני ההפוך שבו אתה מאבד אמונה לזמן מה".

במהלך שהותו בישראל התארח סטופרד בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב ונפגש עם סטודנטים ומרצים לשיחה על כתיבה מחזאית ועל מכלול יצירתו. סטופרד הגיע לישראל בהזמנת קרן פרסי דן דוד, שהעניקה לו את הפרס בתחום האמנויות. זוכה נוסף בפרס בקטגוריה זו הוא במאי הקולנוע אטום אגויאן ("אררט").