העצמאות שלי

היי גולשים. אהלן בלוג מתוק שלי. רציתי לספר לכם ולך על החיים שלי. יותר נכון על החיים העצמאיים שלי. וביקצור, על העצמאות שלי.   

עם השנים שמתי לב שאני פחות ופחות מתייחסת לחגים, מועדים או תאריכים רשמיים. זה נכון שבתיכון תמיד השתתפתי בטקסים הרשמיים בבית הספר, אבל היום אני מרגישה מבוגרת ועצמאית יותר. אני פחות מתעניינת בפורמליות ויותר שמה דגש על מה אני מרגישה. איך אני רוצה לחוות את האירוע. בלבלתי אתכם? אולי אני אתן דוגמה שתסביר.     

ביום השואה האחרון החלטתי שהטקס הרשמי פחות מדבר אלי והחלטתי לחוות את הדברים באופן שונה. בדרך שמתאימה לי. החלטתי שאני צמה ביום הזה, כי הצום גורם לסבל וחולשה. כמובן שאני לא עושה על עצמי סימולציה של ניצולת שואה, אבל רציתי לרכז את רוחי ונפשי ביום הזה ופשוט לראות בטלוויזיה עדויות וסרטים רלוונטיים. עבורי המכלול היה עוצמתי. זו היתה הדרך שלי.

המעבר הזה לא כל כך פשוט. לא מובן מאליו. אחרי הכל גדלתי בבית דתי, בו היתה אפילו הפרדה מלאה בכלים בין בשר וחלב. פתאום בפסח האחרון החלטתי שאני אוכלת מצות, אבל גם אוכלת לחם. אני יודעת שלא כולם מזדהים עם זה, אבל אני משתדלת לבחון לבד את הדברים ואז להחליט - מה כן ומה לא.   

הבחינה של המוסכמות החברתיות חשובה לי. מה שמתאים לאחד, לא בהכרח מתאים לאחר. יש שוני בין אנשים ולכן שוני בדרך בה מציינים אירועים. לי יש את הדרך שלי. לכם יש את הדרך שלכם ולמדינה יש את הדרך שלה.

אני גאה בכח הרצון שלי ובעצמאות שלי. אבל אל תתנו לעצמאות שלכם לבלבל אתכם יותר מדי. נכון זה סוג של חופש. נכון זה משחרר. אבל לפני שאתם משליכים מוסכמות חברתיות. תעשו חשבון נפש עם עצמכם.

אז יקיריי, עד הבלוג הבא אני נפרדת. מקווה שלא בלבלתי אתכם יותר מדי.

שלכם, נצנת.