שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    סנטרליה: גיהנום עלי אדמות
    עד שנת 1962 הייתה העיירה סנטרליה שבפנסילווניה עיירת כורים קטנה ושגרתית. היום האדמה חרוכה ושבורה במאות מקומות, הכבישים מתפוררים, העצים לבנים, גוססים ונטולי עלים
    עד שנת 1962 הייתה העיירה סנטרליה שבפנסילווניה, מזרח ארצות הברית, עיירת כורים קטנה ושגרתית. סנטרליה הוקמה באמצע המאה ה-19 על ידי חברה לכריית פחם באזור שהיה עשיר במרבצי פחם גדולים.

     

    בחודש מאי של 1962, כמו בכל שנה, החליטה המועצה המקומית לשרוף באופן יזום את המזבלה של העיירה כדי לפנות מקום לזבל חדש. חמישה מתנדבים גויסו לצורך העניין. הם ניגשו אל המזבלה שהייתה ממוקמת בדרומה של העיירה, לא רחוק מבית קברות קטן, והציתו את האשפה. המזבלה החלה לבעור. המתנדבים חזרו הביתה.

     

    אלא שלא כמו בכל שנה, האש שבמזבלה הקטנה ליד בית הקברות סירבה לדעוך. מספר ימים חלפו, והלהבות בערימת הזבל המשיכו לבעור. המתנדבים חזרו אל המקום, התיזו מים על האש ושבו לבתיהם בחושבם שכיבו את השריפה. הם טעו, האש המשיכה לבעור מתחת לערימות האשפה והעשן המשיך להיתמר.

     

    הרשות המקומית עשתה עוד מספר ניסיונות לא מוצלחים לכבות את השריפה, אבל כעת היה כבר ברור לכולם שלא מדובר בעוד דליקה רגילה. גיאולוגים ומומחים לכיבוי אש שהגיעו לעיירה הקטנה, בחנו את העניין והגיעו למסקנה שממנה חששו כולם: המתנדבים לא ידעו שערימת האשפה שהם מציתים יושבת על מצבור עשיר של פחם טבעי, קרוב מאוד לפני השטח. כעת, הפחם שמתחת לסנטרליה החל לבעור.

     

    עוד ב"הידען": חברת תרופות גדולה מהודו תשתתף ב"ביומד" 

     

    בחלוף החודשים החלו התושבים לחוש בשינוי סביבם. האדמה תחת רגליהם הייתה חמימה. בתחילה היו תופעות הלוואי מעניינות, נחמדות אפילו. שלג שירד
    לא נערם על הכבישים ולא היה צריך להביא מפלסות. בגנים המחוממים גידלו הגננים ירקות של קיץ בשיא החורף. אבל אז החלו תושבים מתעלפים בבתיהם ללא התראה וכמה מהם החלו מתלוננים על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות. מכשירי מדידה שהותקנו בבתים הצביעו על רמות גבוהות של פחמן חד חמצני, גז שקוף וחסר ריח שהצטבר במקלטים ובחדרים סגורים. הפחמן החד חמצני הוא תוצר של בעירה בלתי מושלמת- שריפה ללא נוכחות מספקת של חמצן, כפי שמתרחש מתחת לאדמה.

     

    ההשפעות של הרעלת פחמן חד חמצני באות לידי ביטוי במקומות בהם החמצן נידרש ביותר: במערכת העצבים המרכזית ובלב. הוא גורם לתופעות נוירולוגיות חמורות- מכאבי ראש ועייפות עד הזיות וכמובן מוות בריכוזים גבוהים. מעניין לציין שיש מחקרים שקישרו בין הרעלת פחמן חד חמצני לתופעת "הבתים רדופי השדים" שאנחנו שומעים עליהם מדי פעם. בבית ישן, התנורים לא פועלים היטב ועלולים לפלוט פחמן חד חמצני בריכוז גבוה. דבר שעשוי לגרום להזיות, לשמיעת קולות משונים, לראיית שדים ורוחות וכדומה.

     

    הפחמן החד חמצני שנפלט מבטן האדמה היה סיבה מספיק טובה לנסות ולהילחם בשריפה התת-קרקעית. מהנדסים וגיאולוגים הפעילו ציוד מכני כבד וחפרו שוחות עמוקות מסביב לעיירה כדי לנסות להכיל את השריפה ולמנוע ממנה להתפשט. אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי- השריפה התת קרקעית כבר התפשטה אל מעבר לשוחות.

     

    בחלוף הזמן הבינו התושבים שאת השריפה הזו אי אפשר לכבות ועדיף לתת לה לדעוך מעצמה. שנות השישים חלפו ושנות השבעים בעקבותיהן. האדמה החמימה והעשן שבקע מדי פעם מחורים באדמה הפכו להיות חלק מהנוף המקומי.

     

    אבל בשנת 1979 החליט בעל תחנת הדלק המקומית לבדוק את גובה הנפט בתוך המיכל התת קרקעי שלו. הוא הוציא את מקל המדידה והמקל היה רותח. הטמפרטורה במיכל הגיעה לכ-80 מעלות צלסיוס. רשויות מדינת פנסילבניה התחילו לתפוס שככה אי אפשר להמשיך, שהסכנה לחיי התושבים מתחילה להיות מוחשית.

     

    עוד ב"הידען": נמצאה מולקולת מפתח באטמוספרה של נגה

     

    שנתיים מאוחר יותר יצא טוד דומבוסקי, ילד בן 12, לטיול בחורשה לא רחוק מביתו. לפתע נפערה האדמה תחת רגליו וחור לוהט בקוטר של כשני מטרים ובעומק של כעשרים מטרים איים לבלוע אותו. טוד הצליח להיאחז בשורשי עץ ולזעוק לעזרה, וניצל ברגע האחרון כשבן דודו משך אותו מהתופת הלוהטת- כ-400 מעלות צלסיוס. לו היה נופל עוד מטר או שניים היה ודאי נישרף למוות. הבולען הלוהט הזה הוא עוד תופעה מוכרת בשריפות פחם: פחם הבוער מתחת לקרקע הופך עם הזמן לאפר דק ובשלב מסוים מפסיק לתמוך במשקל הסלעים שמעליו. התוצאה היא התמוטטות פתאומית, דומה לזו שאנחנו מכירים מבולעני ים המלח אצלנו.

     

    האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. הממשל המקומי החליט לפנות את סנטרליה ומהר. המדינה קנתה את בתיהם של מי שהיו מוכנים לעזוב את העיירה וכאלף איש עזבו אותה בין לילה. כמה מאות תושבים לא הסכימו למכור את בתיהם ובשנת 1992 החליטה מדינת פנסילבניה שהיא מחרימה את כל הרכוש בעיירה. כל הבתים הריקים נהרסו וגולחו ממקומם. הכבישים המובילים לסנטרליה נחסמו בערימות עפר, ורשות הדואר אפילו ביטלה את קוד המיקוד של העיירה. לתושבים, שהפכו לפולשים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם, כבר לא הייתה ברירה. פרט לשניים עשר תושבים קשוחים ועיקשים לא נותר בסנטרליה איש. עיירת רפאים לכל דבר.

     

    היום, בשנת 2008, האדמה מתחת לעיירה סנטרליה ממשיכה לבעור. האש ממשיכה להתפשט מתחת לכבישים ולשדות ואין אף מומחה שיכול להעריך מתי תגווע. התחזיות עגומות כולן. באוסטרליה, לדוגמא, ישנו הר שמרבצי הפחם שתחתיו בוערים מזה ששת אלפים שנה. כדי להציל את סנטרליה יש לחפור שוחות בעומק של ארבעים מטרים ויותר לאורך מאות קילומטרים. ההערכות מדברות על הוצאה של למעלה מחצי מיליארד דולר, הרבה יותר משוויה של העיירה הקטנה.

     

    לכן איש אינו נוקף אצבע עבור סנטרליה.האדמה חרוכה ושבורה במאות מקומות, הכבישים מתפוררים, העצים לבנים, גוססים ונטולי עלים. לאוויר יש טעם לוואי חזק של גופרית. אכן, גיהנום עלי אדמות.

     

    לצפייה בסרטון אודות העיירה ביו-טיוב- לחצו כאן

     

    מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית "עושים היסטוריה !", פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "האדמה חרוכה ושבורה"
    צילום: רענן בן צור
    לאתר "הידען"
    מומלצים