שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: גדי דגון
    אדם ברוך הלך לעולמו
    העיתונאי, הסופר ומבקר התרבות נפטר אחר הצהריים בגיל 63 בבית החולים "שיבא" בתל השומר לאחר מאבק ממושך במחלת הסוכרת. דורין פרנקפורט: "אדם המציא חלק גדול ממה שאנחנו קוראים לו תרבות ישראלית אמיתית"

    אדם ברוך הלך לעולמו היום (שבת) אחר הצהריים בגיל 63 בבית החולים "שיבא" בתל השומר, בעקבות מאבק ממושך במחלת הסוכרת. השאיר אחריו את אשתו לשעבר אריאלה שביד ואם ילדיו - איש הטלוויזיה עידו רוזנבלום והסופרת עמליה רוזנבלום, ואת בת זוגו הנוכחית שירה אביעד ובנם בן השלוש איתי אשר.

     

    דורין פרנקפורט, מעצבת האופנה ומחבריו הקרובים, אומרת היום: "אדם המציא חלק גדול ממה שאנחנו קוראים לו תרבות ישראלית אמיתית. שנבעה גם מהרקע, המסורת והמקום שממנו הוא בא. ידו היתה בכל: אמנות, אוצרות, צילום, עריכה והבנה מעמיקה בכל מה שנגע בו. היה לי הכבוד הגדול לעבוד בשבילו ב"מוניטין", הוא היה ממציא המושג 'ארטכרוניקה'. הוא היה הראשון למעשה בארץ שנתן כבוד לצילום, מספורט ועד אופנה. לי הוא נתן את עמודי האופנה. לא הרבה אנשים מגישים לך על מגש כסף פרויקטים שכאלה. אבל אדם היה קודם כל מזהה כשרונות. היתה לו עין שיש למעט מאוד אנשים. עין איקונה. הוא הפך אותנו למיקרוקוסמוס תרבותי וזה בלתי נסבל לדבר עליו בלשון עבר.

     

    "מצד אחד הוא שחה אצל כל הכרישים וצלח אותם, ומצד שני היה מאוד חתרני כל הזמן, עד השנייה האחרונה. מעט מאוד אנשים מסוגלים לשמר ראייה, חזון וחתרנות, ומצד שני להעביר אותם החוצה דרך צינורות שהם כל כך בקומצנזוס. אני לא חושבת שיש עוד דוגמה כזו בארץ. הוא יהיה כל כך חסר.

     

    "אני חושבת שהרבה מהסופרים הצעירים חבים לו את שחרור השפה, מטבעות לשון שהפכו ללשון העברית המדוברת. מצד אחד הוא היה מאוד אוטוביוגרפי שכתב, ומצד שני היה מאוד מיסתורי בחייו. זה שילוב נדיר של אדם לכאורה מאוד פתוח שמדבר על דברים שאחרים מטאטאים מתחת לשטיח, אדם ללא מורא שמסורג בחיי מגיל מאוד צעיר. ממש לא חשבתי שהוא ימות כי יש לך הרגשה שמישהו עם תעצומות נפש כאלה ימשוך את עצמו החוצה מזה. טעינו בגדול".

     

    עיתונאי "הארץ" גדעון לוי עבד בצמוד לאדם ברוך, כשברוך היה נשיא בית הספר לאמנויות "קאמרה אובסקורה" ולוי היה ראש מחלקת הכתיבה. אבל הפגישה הראשונה שלהם היתה כשלוי בא לחפש אצל ברוך עבודה, כשזה ערך את "מוניטין". היום אומר לוי בכאב רב: "הוא היה איש עם כזו נוכחות חזקה שאני מתקשה לחשוב על עיתונאי אחר, או נוסף, שהיתה לו כזאת נוכחות.

     

    "גם אין הרבה עיתונאים שאפשר לומר עליהם שהם השאירו טביעת אצבעות ייחודית. הייחודיות הזאת נבעה משילוב של סגנון, הרקע הביוגרפי המאוד מיוחד שביצבץ בכל שורה וכשרון גדול. היתה לו נוכחות במובן של 'דע בפני מי אתה עומד'. לאנשים מסוימים הוא היה אפילו גורו. היו שניסו לחקות אותו".

     

    לוי מסביר כי גם הענין הדתי היה חלק אמיתי בברוך. "הוא היה איש דתי במובן הכי עמוק של המילה", הוא מסביר, "אבל הוא לא היה מטיף דתי ולא היה מיסיונר. ואף כי זה עולם שזר לי במידה מסוימת, ידעתי שיש פרק אחד בו שאני לא מחובר אליו".

     

    תופעת טבע חד פעמית

    נעמי אביב, לשעבר עורכת ועיתונאית והיום אוצרת אמנות עכשווית, הכירה את ברוך לפני 23 שנה, מתוכם עבדו יחד כ-15 שנה בעיתונים כמו "שישי" ו"7 ימים". "הוא היה תופעת טבע חד פעמית", היא אומרת, "תופעת טבע הגדולה ביותר של החברה הישראלית. סוג האינטליגנציה שלו היתה ייחודית, השליטה העצמית העצומה, הזהירות המופלגת בכל מה שקשור ליחסי אנוש. זה נכון שכעיתונאי היו לו רגעים יותר פרובוקטיביים ועסיסיים, אבל הוא לא אהב למלא את התפקיד הזה בדך כלל".

     

    באופן מעניין, אביב מגדירה את התכונה המרכזית של ברוך כאנרגיה. "הוא היה מפעל חשמל", היא אומרת, "הוא יכול היה לייצר חשמל לכל העולם".

     

    אביב היתה בקשר עם ברוך גם כאשר נודע לו על מחלתו והיא מספרת: "הוא קיבל את דבר מחלתו באכזבה נוראית. היא גרמה לו ליצור יחסים חדשים עם העולם. הוא לא רצה לשעמם את העולם, וסירב שהיחסים והקשרים יסבו סביב המחלה שלו. אבל מצד שני הוא איבד סבלנות לדבר על דברים אחרים ולכן זה הפך את הקשר איתו למתסכל עבור הרבה אנשים".

     

    אביב מסבירה כי בעיניו, כמו גם בעיניה, המחלה שלו היתה לה מימד מטאפורי, ולא רק פיזי. "אמנם ההתמוטטות היתה פיזית, אבל היא גם העידה על תחושת החמצה גדולה. החמצה על זה שהוא לא בחר בכיוון הנכון. שהוא לא תיעל את האינטליגנציה שלו אל הכיוון הנכון, ושאם היתה לו אפשרות לתקן הוא היה בוחר במסלול אחר". כשהיא נשאלת איזה מסלול היה בוחר, אילו יכול היה, היא עונה: "הוא היה רב".

     

    רות קלדרון, ראש מכללת עלמא לתרבות יהודית: "אדם ברוך היה אחד המבשרים המשמעותיים של תהליך התפתחות התרבות הישראלית לחזור ולהיות יהודית, היא אומרת. "השלב הראשון שלו היה לכבוש את מעוזי החילוניות התל אביבית עד שהוא הרגיש שהוא התקבל, ואז לפני כולנו, הוא היה אחד הראשונים, הוא הבין שזה לא מספיק, ועשה חיבור עם היהודיות שלו. והדרך האישית הזאת, שהפכה גם ציבורית, לאינגרציה בין הישראליות לחילוניות, היא התרומה האמיתית והמכרעת שלו לתרבות הישראלית".

     

    העיתונאי ומנחה הטלוויזיה רינו צרור, מביע את כאבו על אובדן חבר קרוב: "כשתיקח מבט ימינה ומבט שמאלה, ואחר כך תגביה ותסתכל, ואחר כך למטה, לא תמצא אדם בשיעור קומה דומה לזה של אדם ברוך וזו סיבת הכאב. אנחנו איבדנו היום מרגלית מאוד יקרה ואין לנו תחליף למרגלית הזאת. עם הכאב הגדול על המוות עצמו נוסף גם סוג של חשש של מי ימלא את המקום שהוא מילא. הצורך שלנו באדם ברוך נובע מסוג האתגר שהוא הציב מולנו. היתה לו יכולת חיבור לקבוצות עצומות של אנשים, והיום איבדנו את הראש".

     

    הצייר והחבר אברהם פסו: "זאת אבידה גדולה בשבילי. אהבתי אותו מאוד. ההכרות שלנו התחילה בשנות השמונים. הוא היה אדם בעל עוצמה גדולה. כשהוא היה נכנס למקום היתה תחושה שהוא שואב את כל האנרגיה. היתה תחושה שנכנס מישהו בעל עמדה ומעמד בתרבות הישראלית. ראיתי אותו הרבה בפתיחות של תערוכות ותמיד הבליח מבט ביננו והיתה לי הרגשה שהוא יודע מה אני חושב, שאנחנו חושבים אותו דבר. יום אחד היה בי מספיק אומץ ופשוט ניגשתי אליו והחיבור בינינו היה מיידי".

     

    פסו מספר על העבודה המשותפת שלהם, על התערוכות שלו שברוך אצר, "הוא היה אדם אורבני מאוד", הוא אמר, "למרות שבא מתחום הספרות היתה לו נקודת מבט של צייר. הוא היה איש יוצר. במובן מסויים הוא היה זה שקבע את הטרנד באמנות הוא הקדים את זמנו בתפיסה האמנותית שלו. צר לי, אהבתי אותו מאוד".

     

    חייו

    ברוך (יליד 1945) היה איש תקשורת, מבקר תרבות, אוצר אמנות, סופר והוגה. במהלך קריירה מגוונת וארוכת שנים, שימש בין היתר כעורך העיתונים "גלובס" ו"מעריב" וכן כעורך מוסף בעיתון "ידיעות אחרונות". נחשב לאחת הדמויות המשפיעות והמוערכות ביותר בעולם העיתונות המודפסת בישראל.

     

    יליד שכונת מאה שערים בירושלים, בן למשפחה דתית. שמו בלידתו - ברוך רוזנבלום. סבו, הרב יצחק וכטפויגל, כיהן כראש ישיבת מאה שערים. אביו, אשר רוזנבלום, היה משפטן, פעיל פוליטית בתנועת "הפועל המזרחי" וכיהן מספר שנים כמנכ"ל משרד הפנים. את שנות ילדותו העביר ברוך ברמת גן, ובנעוריו למד במדרשיית "נועם" (ישיבה תיכונית) בפרדס חנה. את השכלתו האקדמית כמשפטן רכש באוניברסיטה העברית בירושלים.

     

    כבר בגיל צעיר החל בפעילות עיתונאית. את שם העט "אדם ברוך" אימץ בתקופת שירותו הצבאי, כאשר החלו להתפרסם בעיתונות כתבות פרי עטו, ובדרך זו עקף את הצורך באישור צבאי לפרסומם. משלהי שנות ה-60 ואילך, החל לפרסם מאמרים בנושאי אמנות וספרות בעיתון "ידיעות אחרונות" ועד מהרה התבסס מעמדו כמבקר תרבות מוכר ומוערך.

     

    בשנים הבאות כתב מאמרים, טורים אישיים וכתבות עומק בנושאים מגוונים - החל מהשיח האמנותי וכלה בעניינים הנוגעים לסדר היום הציבורי. מבין העיתונים שבהם שימש כעורך: כתבי העת "מושג" (1974 - 1976) ו"מוניטין" (1978 - 1982) שהיה גם ממייסדם, ומוסף סוף השבוע בעיתון "ידיעות אחרונות" (1983 - 1989). בתפקיד אחרון זה, נחשב לאחד האחראים לעלייה הניכרת בתפוצת העיתון.

     

    ב-1991 עבר ברוך, יחד עם עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר דב יודקובסקי, לעיתון "מעריב" (שנרכש זמן קצר לפני כן על ידי איש העסקים רוברט מקסוול). במשך השנתיים הבאות עבד כעורכו. בין 1992 - 1996 שימש כעורך העיתון "גלובס" ובין 1995 - 1996 ערך גם את מוסף התרבות שלו - "שישי תרבות".

     

    במקביל, החל לפרסם ב"מעריב" מדור אישי ("שישי") שזכה לפופולריות רבה. טור זה משקף את שפתו הייחודית של ברוך בנוף התרבותי המקומי - שפה המשלבת בין נקודת המבט היהודית השואבת את השראתה מן ההלכה, לבין מציאות החולין הישראלית המשמשת לה כמושא התבוננות. בתחום האמנות נחשב ברוך לאחד מברי הסמכא המובילים בשיח המקומי.

     

    בין תפקידיו הרבים: שימש כאוצר הביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית של ונציה ב-1988 וב-1990, אוצר הביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לצילום בעין חרוד ב-1988, ואוצר העיר תל אביב-יפו בשנת 2000. כיהן כנשיא בית הספר לאמנות "קמרה אובסקורה" מאז 1996. בשנת 2003 הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות העוסקת בדימויים המיוצרים על ידי המדיום הטלוויזיוני.

     

    מבין ספריו: "סדר יום - חיי יום יום בראי ההלכה" (2000), "בתום לב" (2001),

    "חיינו- תקנונים יהודיים ישראליים" (2002) - שלושה ספרי עיון העוסקים בפסיקה ההלכתית ודברי חכמים, מתוך נסיון לגשר בין התרבות היהודית הדתית לבין ההוויה הישראלית החילונית. ספרים אלו זכו להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים (בעיקר זה החילוני) ומהווים מפעל ספרותי יחיד מסוגו. כמו כן, כתב את הרומן האוטוביוגרפי "לוסטיג" (1985), את ספר האמנות "יחיאל שמי, פיסול חילוני" (1988), ואת אסופת הסיפורים "הוא היה גיבור" (1999) שעניינה תמונות מן המציאות הישראלית.

     

    בשנת 2002 הוענק לברוך פרס אביחי (מטעם "קרן אביחי") על פועלו התרבותי. בנימוקי ועדת הפרס נכתב כי: "אדם ברוך הוא מתווך תרבותי יחיד במינו בנוף הישראלי. מזה שנים הוא שוקד בכתיבתו הענפה על יצירת גשר מקורי ואמיתי בין לשונה של היהדות המסורתית לבין לשונה של ישראל העכשווית. הפערים בין דוברי 'שפות' אלו מציבים איום אמיתי על המרקם הפנים-חברתי העדין של החברה הישראלית.

     

    "המיוחד במפעל כתיבתו של אדם ברוך הוא שאין מדובר בפעולת תרגום של שפה אחת לשנייה, אלא ביצירה של שפה משותפת היונקת משני עברי הפער התרבותי-ערכי והמדברת בשפת שניהם מבלי לאבד את חיוניותם. הצלחתו הגדולה של מפעל התיווך התרבותי של אדם ברוך נעוצה בהיותו נטוע היטב בשתי התרבויות גם יחד".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים