יעל איכילוב מסכמת שנה של דיאטה

במשך שנה שלמה התפרסמו במדור בריאות של עיתון "לאשה" הטורים של יעל, שתיעדו תהליך ארוך וקשה של שינוי הרגלי חיים. עד כמה זה היה קשה? עד כמה זה עבד? איך זה לעשות דיאטה מול מדינה שלמה? בואו לשאול את יעל בפורום שלנו, היום בשעה 15:30.

זהו זה. גם בסוף הארוחה הכי דשנה בעולם, גם אצל הסועדת הכי רעבה בעולם, אחרי כל המנות הראשונות, כמה עיקריות, קינוחים, שתייה, ועוד איזה ביס או שניים למילוי הכיסים הנסתרים של הנפש, לאחר כמעט שלוש שנים של טורים שבועיים מגיע הרגע שבו פושטת בגוף תחושת השובע. יותר לא אצליח לדחוס אפילו פירור. אני מנסה לומר שזהו הטור האחרון שלי.

בטור הקודם, שכתבתי בשנה שעברה, תיארתי איך זה להיות אישה שמנה. הטור הנוכחי מעולם לא היה נכתב לולא הטור ההוא. ומה השתנה? ראשית ירדתי 15 קילו. אולי לא הרבה, אבל מבחינתי זהו הישג ממשי. השנה הזאת הייתה רצופת מהמורות: ירדתי שמונה קילו, ואז העליתי כמעט את כולם. אחר־כך עצרתי במקום הרבה זמן, ורק בשלושת החודשים האחרונים התחלתי לרדת במשקל מחדש. אני לא רזה, רחוק מזה, ועוד דרך ארוכה לפני. אבל מבחינתי השינוי התחיל.

השינוי התאפשר הודות לעזרתם של שלושה אנשים נהדרים – כל אחד בדרכו. אני מתכוונת, כמובן, לטובה קראוזה הדיאטנית שלי, ברק צור מדריך הכושר (שאיתו גם התחשבנתי כאן, באתר), וד"ר יאיר מימון, הרופא הסיני. לכל אחד מהם שמור מקום של כבוד בתהליך שעודני עוברת.

אני חושבת שהתובנה הגדולה ביותר שלי מהשנה הזאת היא זו: החיים הם כאן ועכשיו, ועליי לתת דין וחשבון להווה, ולא למה שאולי יקרה. האכילה הבריאה או הלא בריאה שלי חיה ונושמת מול עיניי. המעשים קובעים. אין שום טעם להכריז "מחר דיאטה" כשאפשר לשלוט במה שבא אל פי ממש עכשיו. והעיקר, כמו שאמר פעם רבי אחד חכם מאוד, לא לפחד כלל.

נשמע לא קשור? לטעמי זה קשור מאוד. כי מה שניסינו, טובה, ברק, יאיר ואני לעשות בפרויקט הזה, הוא לא סתם לרדת ובענק. אפשר לבצע זאת: פשוט היו

 צריכים לסגור אותי באיזו טירונות בלי אוכל, והייתי יורדת במשקל, אולי בפחות זמן. אני לא יודעת מה לגבי אחרים, אני עצמי הייתי מעלה את הקילוגרמים האלה במהירות. אני חושבת שניסינו לעשות כאן משהו אחר, שסביר להניח שחלק מכם יגידו שלא הצליח, משום שלדעתם לא ירדתי מספיק במשקל. אני דווקא חושבת שהצלחנו.

המשימה שלנו הייתה מאוד שאפתנית – ואולי לא ידענו זאת בהתחלה – ביקשנו לשנות את האמונות שלי. שאחווה שינוי מחשבתי אמיתי ומהותי, ואשבור הרגלים שגובשו אצלי מגיל צעיר מאוד. ניסינו להביא לכך שאם יצלמו אותי לעיתון כל כמה חודשים ארד עוד במשקל. שאשמור, כמו שטובה הגדירה זאת פעם, על מגמת ירידה. שאהיה אדם בעל ערכים בריאותיים תקינים, שזז ונהנה ממגוון פעילויות. במשימה הזאת - כך אני מרגישה וכך מראים גם המדדים הרפואיים שלי והיכולת שלי להפסיק לאכול בלי לחוש החמצה או ויתור – הצלחנו.

לא אשנא את מי שהייתי קודם

אני בהחלט מחבבת את האני החדשה שלי, זאת ששוקלת קצת פחות ומתעמלת הרבה יותר. אני יודעת שאחבב את זאת שתשקול עוד פחות (למרות שאני מזהה שמתפתחת אצלה נטייה לבזבזנות כפייתית בענייני בגדים שהיא מתכוונת לקנות מחשבון הבנק שלי).

אבל, בניגוד לכל כך הרבה אנשים שרזו ומצהירים על כך, אני לעולם לא אבוז ולא אשנא את מי שהייתי קודם. גם זה חלק מהתהליך. אני אוהבת גם את יעל שאכלה שתי חפיסות שוקולד וקינחה ב"במבה". גם את זו שאכלה שלוש לחמניות ושתתה שתי פחיות קולה. זו יעל של הטור הקודם. באותה תקופה הייתי כזאת, וזה מה שהיה נכון לי באותו רגע. לא יכולתי לשאת אז שינוי.

אבל, לשנוא עכשיו את יעל השמנה, או להיגעל ממנה, נורא בעיני ממש כמו לשנוא מישהו שעשה מעצמו צחוק כדי להגן עלייך מפני דברים שאפילו את אינך יודעת מה הם, אבל שבסיוטים שלך את לפעמים נרעדת כשהם מטילים עלייך את צילם.

אז אני מנשקת את היעל הזאת ברוך, ומנשקת על הלחי גם את שלושת התומכים שלי וכמו במערבונים הגדולים אני אסע, סליחה, אפסע. ברגל. עם מד הצעדים שלי, אל תוך השקיעה. אחרי הכל, מחר הוא יום חדש ואני צריכה לקום בשש כדי להגיע בזמן לחדר הכושר.

הקליקו כאן כדי לגלות מה מחכה לכם בגיליון השבוע