שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שמיר, מוכר ספרים

    לפני 13 שנה ישב ראש הממשלה יצחק שמיר מאחורי דוכן שבוע הספר וחתם על ספרו האוטוביוגרפי "סיכומו של דבר". דובי איכנולד נזכר בסיטואציה שהשאירה רושם רב עליו ועל בנו אופיר

    מרגע שעמדתי על דעתי זוכר אני את עצמי עומד בכיכר מלכי ישראל בשבוע הספר העברי, בצידם הפנימי של דוכני הספרים הפרושים למול הציבור הישראלי תאב הדעת, ומציע את מרכולתנו, הכל בהנחת שבוע הספר. לימים כשבגרתי, הצטרפו למכירה גם ילדיי ושירתו את המוני בית ישראל בינות הדוכנים. עבורי ועבור ילדיי, שבוע הספר הוא נקודת ציון של חוויה נעימה ומשותפת במשפחתנו.

     

    ושוב עומדים אנו בפתחו של שבוע הספר. והפעם, אחרי שמונה שנים, חוזרים לכיכר רבין. אני רוצה לחבר אתכם לחוויה אישית ולזיכרון פרטי מימים שהכיכר עוד היתה כיכר מלכי ישראל, ורבין היה ראש הממשלה. ניתן לתת לסיפור הזה את הכותרת: שמיר, מוכר ספרים.

     

    זה היה ביוני 95, השנה האחרונה שבה כיכר מלכי ישראל עדיין נקראה כך, טרם הוחלף שמה באותן נסיבות טראגיות הזכורות לכולנו. יום פתיחת שבוע הספר.


    שמיר ואופיר. מצפים לקונים 

     

    "סיכומו של דבר", ספרו האוטוביוגרפי של יצחק שמיר רואה אור בהוצאת ידיעות אחרונות, כשנתיים לאחר סיום תפקידו כראש ממשלת ישראל והנה מתייצב ראש הממשלה לשעבר בדוכננו בדיוק בשעה חמש אחה"צ, שעת פתיחת האירועים, כדי לחתום על ספרו החדש ולקדם מכירותיו.

     

    אופיר בני, אז בן תשע, יושב על ידו, נרגש כולו. לא בכל יום הוא פוגש מקרוב כל כך ראש ממשלה, גם אם לשעבר. מישהו טרח וצילם את השניים והתמונה, עד היום, היא חלק בלתי נפרד מחדרו של אופיר, שטרח לשמרה במשך כל ילדותו והתבגרותו.

     

    השבוע רואה אור בהוצאת ידיעות ספרים הספר "יצחק שמיר – כסלע איתן". לקראת אירוע ההשקה הצפוי שהיה אמור להתקיים בבית ראש הממשלה הנוכחי - התקשרתי לאופיר, שהיום הוא קצין בחטיבת גבעתי. תפסתי אותו בשעת בוקר מוקדמת, לפני סיור נוסף עם מחלקתו בביצה הטובענית של עזה, כשהוא על ה"אכזרית".

     

    "האם אתה זוכר את שבוע הספר ההוא עם יצחק שמיר?" שאלתי, בתקווה שאני לא מבלבל לו את המוח בקטע מהעבר, כשהוא נדרש כולו לריכוז במציאות המתוחה שבה הם שוהים ומתפקדים. "בטח, אבא. אי אפשר לשכוח" השיב, נדהם מעצם השאלה.

     

    "יצחק שמיר הגיע בדיוק בשעת פתיחת שבוע הספר ואני מוניתי על ידי מנהל הדוכן לעמוד לידו ולימינו. היתה תנועה מאד דלילה של אנשים והרגשתי אי נעימות בשל כך שעומד ראש ממשלת ישראל, הספרים עומדים בערמות, ואנשים - אין. אני זוכר את המבוכה שחשתי מפאת כבודו והרגשתי צורך להתנצל ולהסביר: 'אל תדאג, אנשים עוד יגיעו, זה תמיד ככה בחצי השעה הראשונה'", שיחזר בני את השיחה, ואני נדהמתי מחדות הזיכרון וממידת צריבת פרטי הפרטים של אחר-צהרים אחד ביוני 95.

     

    אופיר הוסיף ותאר כי שמיר כלל לא התרגש ממה שקורה בשטח ומכמות הקונים הפוטנציאלים ובחר לתת לו שיעור קטן לחיים: "אתה אופטימי, הא" פתח ואמר "אבל תקשיב לי, ילד צעיר. אני כתבתי את הספר ואני מאד רוצה שיקראו אותו, אך עיקר החשיבות אני רואה בכך שכתבתי אותו. מבחינתי לצאת למסע, להיות בו, להאמין בחשיבותו לא פחות חשוב מלהגיע לסיומו. אם יקנו את הספר - זה טוב, וגם אם לא יגיעו אנשים – זה טוב. אני מבטיח לך כי אצא מכאן באותו מצב רוח בדיוק".

     

    כעבור שעה המתה הכיכר המוני אנשים. על דוכן ידיעות אחרונות היתה התנפלות עצומה ותוך זמן קצר לא נותר לנו אף עותק מספרו של יצחק שמיר. בדרך כלל, בשלב זה (שקורה לעיתים מאד נדירות) עוזב הסופר המרוצה את הדוכן ופונה לענייניו.

     

    לא כך שמיר. הוא שאל את מנהל הדוכן אם לא מביאים ספרים נוספים, וכשהלה השיב שזה עלול לקחת זמן רב ושאל אם הוא יהיה מוכן לחכות שמיר לא היסס וענה בחיוב. אנשינו יצאו לדרך, פתחו במיוחד את המחסן בחולון וחזרו עם ערימות ספרים נוספות לאחר כשעתיים.

     

    בכל אותו זמן, מספר אופיר, שמיר שוחח במאור פנים עם כל מי שפנה אליו. יצחק שמיר, הזכור בתודעתנו כאיש נוקשה, בעל דימוי זועף משהו, שמיר המאופק - גם הוא התרכך בחברת הספרים והאנשים. חיוך ונועם הנחו אותו בשיחותיו עם הקהל שצבא על הדוכן, הוא לחץ את ידיהם, התעניין והקרין אהבת ישראל רבה. ומרגע שהגיעו הספרים - החל לעבוד בשיא המרץ: מכר וחתם.

     

    בסיום הערב, מספר אופיר, נפרד ממנו שמיר בטפיחה קלה על השכם ואמר

    לו: "אופיר,העיקר שתאמין בדרך". שלוש המילים הללו, מעיד בני, נחקקו בו ומלוות אותו מאז בחדר הילדים ועד היום על ה"אכזרית" בפעילות מבצעית יום יומית באזור עזה.

     

    לא פעם יוצא לי להביט בתמונה הפרטית הזו שלנו: ראש ממשלה לשעבר שמתייצב בכיכר בשרוולים קצרים, כפתור חולצתו פתוח והוא נטול כל גינוני כבוד. מבטו סקרן, שתי ידיו מונחות על כריכת הספר עליה מוטבע דיוקנו - חנוט בחליפה וכפות ידיו שלובות, כראוי לראש ממשלה. כך היה מדי ערב, ביוני 95, שמיר בא לכיכר מלכי ישראל לעבוד, פשוטו כמשמעו.

     

    השנה, לאחר היעדרות של שמונה שנים, חוזר שבוע הספר לאותה כיכר, בעלת שם אחר, אל מציאות שהשתנתה לחלוטין. הניתן לתאר היום מצב בו ראש ממשלה לשעבר מוקף באוהבי ספר ולא בעוזרים ובמאבטחים, יושב כתף אל כתף עם ילד בן תשע, מנהל דיאלוג עימו ולא מסוגר בתוך שטח סטרילי, ומצייד את הילד הנרגש בחוכמת חיים שתלווה אותו להמשך חייו: "העיקר שתאמין בדרך". 

     

    • דובי איכנולד הוא מנכ"ל ידיעות ספרים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבי מנשה
    איכנולד. זכרונות שבוע הספר
    צילום: גבי מנשה
    לאתר ההטבות
    מומלצים