שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: גלעד קוולרצ'יק

    הומואים קשישים: לא סופרים אותנו, בעיקר בקהילה

    בעוד 10 ימים ייצא מצעד הגאווה העשירי, אך לרבים בקהילה ההומו-לסבית תהיה זו שמחה מהולה בעצב. קשישים וקשישות מדברים לראשונה על תופעת הניכור מצד הקהילה עצמה, ומספרים על מסגרות חברתיות שהולכות ומתגבשות, בהן יכולים למצוא אנשים כמותם

    ‏"כל כך מעציב ששנת 2008 וכבר שנים אנחנו צועדים ומוחים על כל מיני דברים... אבל בבית שלנו, בביצה שלנו, בקהילה שלנו הכל כל כך רקוב, הכל כל כך מעוות, שונה ומשונה. אנחנו נערכים למצעד הזה. תולים דגלים ברחבי תל-אביב, מתכוננים לאירועים בהנחה שזה 'היום הכי ורוד בשנה שלנו' ורבים מאיתנו בכלל לא מרגישים גאווה. ההומופוביה בקהילה חוגגת על ימין ועל שמאל, ההתייחסות לקהילת המבוגרים בתוכנו מתחת לכל ביקורת (ועוד אנחנו מוחים לעולם כולו שיקבל אותנו כשונים)", כך נכתב בהודעה בפורום Gogay.

     

    אחרי מצעדי גאווה רבים, שיצאו נגד שנאה, ניכור ואפלייה מצד החברה הסטרייטית, ייצא לדרך בעוד 10 ימים מצעד גאווה נוסף, העשירי במניין המצעדים הרשמיים. שלא כמו קודמיו, נדמה שהפעם מתחילים לצוץ יותר ויותר ניצני הכרה של ממש בשנאת האחר והשונה של הומואים ולסביות ישראלים - כלפי אנשים כמותם ממש, שאוהבים את בני מינם. בייחוד כלפי גברים נשיים, טרנסקסואלים ובראש ובראשונה - קשישים וקשישות חד-מיניים. תופעת הניכור כלפי הקשיש (אייג'יזם) ניבטת מכל פינה בחברה הישראלית, אבל אנשי המקצוע סבורים שהומואים ולסביות לקחו את העניין צעד אחד רחוק מדי.

     

    "כבר שנים לא הייתי במקומות מפגש כמו ברים. אני מרגיש כיס אוויר סביבי. או שזו בעיה שלי או שזה באמת כך, אבל לא נעים לי. נוצרת מסביבך בועה, ואם אתה בא כשהמקום לא לגמרי מלא, איש לא יישב לידך, כדי שאף אחד לא יחשוב שהוא מקורב אליך", אומר מבקר התרבות והקולנוע דן לחמן (67).

     

    "כשנכנסתי פעם לאתר ההיכרויות אטרף, אז תקפו אותי בצ'ט 'זקנה, צאי מפה', אבל החלטתי להישאר רק כדי להרגיל אותם שיכול להסתובב ביניהם מבוגר. אני מעצבן אותם, אבל עם חלקם התיידדתי". לדעת לחמן, החברה ההומו-לסבית אינה סובלנית כלפי צעירים המתיידדים עם מבוגרים, בין היתר בשל חוסר ההערכה למבוגרים.

     

    "כשסטרייט בן 70 יוצא עם בת 18 מוחאים לו כפיים. כשאני הייתי בן 22, פגשתי מישהו בן 40 וחיינו יחד 22 שנה. לומר לחברים שלי שאני נמשך למבוגרים היה משבר גדול יותר מלומר להם שאני הומו", הוסיף.

     

    ומדוע הבעיה חריפה מאשר בחברה הכללית? "אני חושב שסטרייטים מתקדמים עם הילדים, מתחברים דרכם לחיי צעירים והצעירים לומדים להיות עם מבוגרים. אצל גייז, המודלינג נשאר בחדר הכושר. צעירים יוצרים לחץ על עצמם שזה מעורר רחמים. יש מוסכמה ופחד. מה יחשבו אם אלך עם מבוגר? שאני נער ליווי", אומר לחמן.

     

    "הדיכוי בתוך הקהילה הוא הקשה ביותר"

    אורנה מרי-אש, חוקרת גרונטולוגיה מאוניברסיטת חיפה, פרסמה לפני שלוש שנים את מחקרה "להזדקן בגאווה" על משמעות הזיקנה והשלכותיה בקרב הומוסקסואלים ולסביות זקנים/ות בישראל. "בקרב קשישים הומואים, הדיכוי בתוך הקהילה הוא הקשה ביותר. הם לא מפחדים כגייז, וגם כקשישים הם מסתדרים. הדבר הכי משמעותי עבורם הוא אפלייה של הומואים ולסביות נגדם", היא אומרת.

     

    "הסצינה מורכבת ממסיבות ובליינות. בולט מאוד העניין של איך גברים צריכים להיראות - שריריים וחלקים. זקנים לא עומדים בקריטריונים. גם בקרב נשים, הן מרגישות שאין להן למי להתחבר. לאדם מבוגר עם שיער לבן בחברה סטרייטית יש מעמד של כבוד. כאן - כולם רוצים להיות צעירים, ולכן זה חריף יותר. הפתרון צריך לבוא מתוך הקהילה, לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות ולצאת בקריאה לקהילה - לארגן יותר פעילויות למבוגרים", היא מוסיפה.  


    "כולם רוצים להיות צעירים". מצעד הגאווה 2007 (צילום ארכיון: עופר עמרם)

     

    אבנר (שם בדוי), בן 73 מרמת-גן, סבור שיש הבדל משמעותי ביחס של הומואים צעירים כלפי קשישים בארץ ובחו"ל: "בחו"ל היחס למבוגרים שוויוני במועדונים ובמקומות בילוי. אנשים יפתחו שיחה וישתדלו להיות נחמדים. כמובן שזה לא אומר שזה למטרות סקס. בארץ זה כמובן לא יקרה".

     

    לא כל הגייז הקשישים חשים את הניכור או לפחות לא נותנים לו ביטוי. גרשום שיבולת, בן 75, אב לשני בנים, אחד מהם הומו, אינו סבור שמצבו שונה משל קשישים הטרוסקסואלים: "יש סטרייטים דכאונים ויש אופטימים, וכך גם אצלנו. לכל קבוצת גיל יש את הקושי שלה. בערב יוצא לי לפעמים לראות ברחוב צעירים הולכים יד ביד, ולסטרייטים אין בעיה עם זה. וזה משהו שלא יכולתי לעשות לפני שנים".


    גרשום שיבולת (צילום: ירון ברנר)

     

    לא מעט קשישים הומואים ולסביות מחפשים חברת צעירים: "יש לי חיי סקס, שלושה צעירים שבאים לפה מדי פעם. הטעם שלי נשאר עד גיל 35. אני לא פונה. הם פונים אליי באטרף, חלקם מבקשים סקס בתשלום אבל אני מסרב", מעיד שיבולת, "אין לי תחושה שלא רוצים אותי". אבל מתברר שגם בחיפוש אחר קשרים אלו, יש לא מעט מקרים של ניצול ואלימות, "לפני מספר חודשים הזמנתי מישהו. כשהגיע לפה, הוא אמר ששכח משהו באוטו, ולא חזר. התברר שלקח לי כרטיס אשראי וניסה להוציא איתו כסף. באותו ערב ממש, עשו את זה לשכן ההומו שלי, שגר דלת מולי".

      

    ניצנים של שינוי: קבוצות ייעודיות לגיל המבוגר

    כאשר יותר הומואים ולסביות מחפשים מסגרות שבהן יוכלו לפגוש אנשים כמותם, הולכות ומתגבשות קבוצות חברתיות מתאימות, כמו ארגון "בשלה", שהקימה ד"ר רות ליטוין, המייעד את עצמו לבנות 45 ומעלה. למרות שקשה עדיין לראות לסביות קשישות מגיעות בהמוניהן לפעילויות של "בשלה", מקווה ליטוין שזה יקרה בעתיד.

     

    "אחרי שנה של פעילות אספנו 100 חברות. לגבי הקשישים, הנושא נמצא בחיתולים. הבעיה היא שאנחנו מפעילים לתוך עצמנו את העקרונות של ההומופוביה והזלזול בזקנים. לאנשים יש אימת הזדקנות, ויש דגש על להיראות צעיר ולהיות צעיר בכל מישור. בגלל אותה 'אייג'ופוביה', צריך לחשוב על מרחב לגיל השלישי, שיהיו מקומות מפגש", מציינת ליטוין. 

     

    לדבריה, הבעיות אצל לסביות מבוגרות לעתים חריפות יותר מאשר אצל הומואים, משום שחלקן התגרשו לאחר שיצאו מהארון וסבלו מסנקציות. "מבחינה כלכלית, לגברים יש הרבה יותר יכולת להתקדם, בייחוד בחתך הגיל הזה. לחלק מהנשים

     הללו אין דירה ואין פנסיה של בעל. היום הפער הזה מצטמצם". נקודת אור שאותה מציינת ד"ר ליטוין היא מחקרים שמצביעים על כך שהומוסקוסאלים ולסביות משקיעים יותר מאחרים בטיפול בהוריהם או בקרובים קשישים.

     

    חלק מקבוצות המפגש של קשישים הומואים הן בלתי פורמליות, כמו אלו שמתארגנות בבתים פרטיים או הקבוצה שמתכנסת ב"ארקפה" בתחתית הדיזנגוף סנטר בתל-אביב, בעיקר בשישי בצהריים. חלקן פורמליות, כמו הקבוצה שמפעיל המרכז הקהילתי להומואים ולסביות של עיריית תל-אביב, שאותה החל לארגן לפני מספר שנים עמירן ולדמן, עובד סוציאלי קליני, שעוסק בפסיכותרפיה.

     

    "זה לא שמזלזלים", אומר ולדמן, שפרסם מחקר על משמעות ההזדקנות בעיני קשישים הומוסקסואלים. "זו הרגשה שלא מתייחסים אלי, שכאילו אני לא קיים לגבי צעירים הומואים. יש גם בעייתיות של מקומות בילוי. הם, מבחינתם, רוצים ללכת לבר, אבל שם הם סופגים יחס שלילי. הם רוצים קשר מיני עם צעירים, אבל זה לא תמיד ריאלי. גם בינם לבין זקנים סטרייטים קיים ניכור. הם לא יכולים לדבר בצורה גלויה ולחשוף את עצמם".

     

    סמל חיי הלילה אחרי 40 שנות זוגיות

    כבר ארבע שנים פועלת קבוצת הקשישים, שארגן ולדמן, ובחודשים האחרונים, החלו לעבוד חבריה עם במאי התיאטרון הקהילתי, חיים טל, כדי להעלות בעתיד הצגה שתתבסס בחומריה על הוויית חייהם. מנהל המרכז, יובל אגרט, מסכים כי "הומופוביה פנימית היא ההומופוביה הכי גדולה. בקהילה שלנו מתייגים מראש בן 40+ כ'קשיש'. זה אפילו לא באשמת ההומואים. זה תוצר של מוצרי צריכה ותרבות מסחרית. ניתן להפיק המון מהאנשים הללו, ונצטרך למצוא את הדרך לחבר אותם עם קבוצות הצעירים".  


    רוני טל ותמונת בן-זוגו המנוח, ג'וני (צילום: ירון ברנר)

     

    אחד מחברי אותה קבוצה, הנפגשת מדי יום שלישי במרכז הקהילתי, הוא רוני טל (76), שחי בשעתו עם בן זוג אחד (ג'וני נבנצל) במשך 44 שנים, עד שזה נפטר לפני 14 שנה: "הלכנו לקנות משהו בסופר ביום הולדתו, הוא מעד במדרגות הנעות, שבר את עצם האגן ואחר כך הפך לחולה סיעודי". שנים קודם לכן, היו בני הזוג סמל לחיי הלילה של קהילת ההומואים והלסביות בשנים שבהן איש לא הגה אפילו את המילה הומו, והזיהוי התבצע על-פי קודים מילוליים מוסכמים - "הוא כזה" או "הוא משלנו".

     

    טל נזכר בימים שבהם הומואים הכירו בשיטוט מול ויטרינות ברחוב אלנבי בתל-אביב ובטיולים הלוך ושוב לאורך הים ("שטריך"). באין אפשרויות אחרות, מסיבות "הבית הפתוח" שארגנו רוני וג'וני על גג ביתם בימי רביעי, משכו רבים והיו לשם דבר. ממרום גילו, הוא מנסה לא להתחשבן

    עם צעירים: "אני לא כועס עליהם. הייתי היכן שהם נמצאים היום. הם ממש מפחדים מההתבגרות של עצמם. פעם ישבתי באגודת ההומואים והלסביות עם קבוצת צעירים, והם שאלו 'מה אתה עושה בגילך' וגם 'מי הולך איתך'".

     

    הוא מתעקש להתבונן על העולם דרך משקפיים ורודים: "צריך לקחת דברים בפרופורציות ולא להיכנס לדיכאון. יש לי המון חברים, ואם אני רוצה, אני אף פעם לא לבד. אחרי 44 שנה של זוגיות, החלטתי שאני לא רוצה יותר זוגיות. אמרתי לעצמי - אני לבד ואני חוגג. פעם בשנה אני עולה לקבר של ג'וני, ואז חוזר הביתה. ומישהו עשוי לצלצל בדלת באותו היום, ויהיה לנו סקס נהדר. ג'וני יביט בי מהתמונה בקיר. אני אומר לו - 'תראה מה יש לי פה היום' - וג'וני יזרוק לנו את החצי חיוך שלו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לכל גיל הקושי שלו. שיבולת
    צילום: ירון ברנר
    לא נכנס לדיכאון. רוני טל
    צילום: ירון ברנר
    מביט אלי מהתמונה. רוני ובן זוגו ג'וני ז"ל
    צילום רפרודוקציה: ירון ברנר
    רוני טל, בימים אחרים
    צילום רפרודוקציה: ירון ברנר
    רוצים להיות שריריים וחלקים (ארכיון)
    צילום: רויטרס
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים