שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אימת המקרר הריק
    אריאנה מלמד חוזרת אל 1966 ונזכרת במקרר הריק, בתבשיל תפוחי האדמה שסבתא שלה קראה לו גולש ובמכתבי הנושים שרק היא, ילדה בכיתה ג', יכלה לקרוא, ובעיקר נזכרת בימים שבהם הממשלה דאגה לאזרחיה

    המילה היתה מפחידה. במיוחד לעולים חדשים שהבינו אותה לא נכון: מיתון זה טוב, חשב אבא שלי, זה כמו להיות מתון, לא? יומיים לאחר מכן פוטר מעבודתו כמסגר-רתך וקורא תוכניות בגרמנית בתחנת הכוח באשדוד. עוד לפני כן היה מעמדו רעוע למדי. לא קיבל קביעות, כי רק הותיקים – אדוני הארץ הנושנים – קיבלו: מדי עשרה חודשים היו מפטרים אותו ומחזירים לעבודה, עד שנמאס לו ובמקביל למלאכת יומו פתח עם שותף נגריה קטנה וחנות רהיטים.

     

    בתחילת 1966 החנות עמדה ריקה. אמא שלי ניגבה אבק מפוטלים סקנדינביים תוצרת בולגריה, ממזנוני פורמייקה מודרניים עם ויטרינה מזכוכית, בנחישות של שורדת מלחמות ובבהלה של אשה ואם: מה יהיה איתנו, שאלה את אבא. כבר היה ברור שאין לשלם שכר דירה ומיסים וכל מה שהממשלה רוצה. יהיה בסדר, הוא אמר, ויחד עם מאות גברים עצובים עמד בחמש בבוקר בשעריה של מועצת הפועלים. השמועה אמרה שיהיו עבודות.

     

    לפעמים היו. פעם בקטיף, פעם בבית האריזה, פעם בתיקון כביש שלא בדיוק הועיל לקידום התחבורה המקומית, אבל הביא לחם שחור, מרגרינה ועוף לשבת לשוחלנות של בעלי משפחות מבוהלים כמו אבי, שכמוהו ניסו לשווא להסתיר את הבהלה.

    ממשלה רחומה מזו שיש לנו כעת המציאה עבודות יזומות בחקלאות, בתשתיות, בבנייה ציבורית עבור אזרחיה, כדי שלא תבוא עליהם חרפת רעב.


    טור קונים (צילום: לע"מ)

     

    אבל לרעב – חמקני וערמומי ומתעתע – יש דרכים משלו להזדחל אל הלבבות. כאז כן עתה, המיתון היכה בעיקר בפריפריה, שממילא לא היה לה חוסן כלכלי להתמודד עם תקופות קשות. אנשים עמלים חיו בה, וחיו ממשכורת למשכורת וקנו מזנונים מפורמייקה בעשרים וארבעה תשלומים בשטרות. השטרות כבר לא נפרעו: גם הנגריה וגם חדלי הפרעון החלו לחוש בזחילה המאיימת של המחסור הגדול.

     

    רעב איננו רק חוסר היכולת להגיע לבטחון תזונתי. הוא בעיקר הייאוש הנשקף ממקרר שיש בו מרגרינה, ריבה כללית כזאת, אדומה ומתוקה, תבשיל של תפוחי אדמה שסבתא שלי קראה לו באומץ בשם "גולש", ושלושה תפוחים. אני זוכרת את המקרר הזה. את האימה שככה יהיה תמיד.

     

    מכתבי השרידה

    איך שרדנו? בקושי עצום. ראשית הגיעה פשיטת הרגל של הנגריה ועימה הנושים, וההסדרים הסבוכים שנרקמו בינם לבין עורך הדין שאבי שכר למרות שלא היה לו במה לשלם. מעל לראשם של הורי נרקמו ההסדרים, והם, שלא ידעו לקרוא עברית באותיות קטנות ומשפטיות, ביקשו ממני שאראה מה רוצים כאן, במכתב הזה והזה וההוא עם הסמלים המאיימים של הממשלה.

     

    אני הייתי בכיתה ג'. קראתי להם. נשמעתי היטב להוראות לא לפתוח את הדלת לזרים שרוצים כסף, ומגיע להם, אבל אין לנו לתת להם. בכיתה שלי היו ילדים שחרטומי נעליהם גילו גרביים, ושכבר לא היה להם כסף לחולצה משובצת של תלבושת אחידה או למחברות ובטח לא לספרים. בזמנים פחות מופרטים משלנו, הם קיבלו את הספרים מבית הספר בהשאלה והמורות הלכו הביתה לתת מחברות ועפרונות ומה שצריך, בלי לבייש אותם בפומבי.

     

    ילד לא הורד מאוטובוס של טיול שנתי מפני שלא שילם: אף אחד לא שילם. הממשלה מימנה. להזכירכם, זו היתה ממשלה ענייה, מבוהלת בעצמה מפני הבאות. אלא שעדיין לא היו לה צבא עצום ורב לממן בשהייתו בשטחים לא-לנו, והתנחלויות לפרנס ומגלומניה לתחזק, וכך הצליחה להבין מה חשוב באמת ועל מה מוציאים יתרות זעומות של תקציב.

     

    מוקדם בבוקר השתרכו בעיירה שלנו טורים ארוכים של גברים מצויידים בטוריות, לחפור עוד גומות בגינות ציבוריות או לנכש עשבים. לפעמים נפנפו לשלום לטורי הילדים שהלכו לבית הספר, כשהיה להם כוח לנפנף. לאבא שלי נגמר הכוח בגלל הבושה. לראשונה בחייו לא הצליח לפרנס את משפחתו היה תלוי בחסדיה של קצבת הזקנה של הורי אמי. מזה חיינו, איכשהו, עד שאבא הגיע לבית חולים. דיכאון, אמרו. יהיה טוב, אמרו.

     

    הנגרית, מהנדסת המכונות

    מי שעוד רצה מזנון בהנחה גדולה קיבל אחד כזה מאמא שלי. בלילות היתה הולכת להרכיב אותם בבתי אנשים שהשתאו: איך זה, אשה עם מקדחה. היא לא ספרה להם שפעם, במקום אחר ורע ובזמנים טובים יותר עבורה, היתה מהנדסת מכונות. קטן עליה, מקדחה. היא אמרה להם שזה הובי.

     

    והמדינה דאגה לילדים. חרפה ידעו, אבל רעב אמיתי לא. הבתים אולי היו ריקים ממזון, אבל ארוחה חמה אחת היתה לכל ילד, בכל מוסד חינוכי, בכל יום בשבוע. מזינה ומשביעה וזולה: מי שיכול היה, שילם. מי שלא, אמרו לו – תשלם כשיהיה.

     

    מבשלות הזיעו על סירים גדולים וייצרו מרקים סמיכים עתירי קלוריות, קציצות דגים ולביבות ירק וסלטים וקינוחים תמימים שכאלה: פודינג, בשפתנו אז, היה קצת גבינה לבנה עם כפית תרכיז פטל וכפית סוכר בתוכה. טעים להפליא.

     

    הבעיה היתה בבית, בבתים שלא היה בהם כלום כמעט, בבתים שבהם קרקרה הבטן. בשכונה שלנו, התפתחה כלכלת חליפין מקומית: מי שהיו לו קרובים במושב הביא ביצים בזול, ואלה הוחלפו בעגבניות שעובדי דחק תחבו לסלים בתום יום עבודה, והמאושרים שעבדו במשחטה הביאו כנפיים שעירות של עופות שנחשבו בלתי ראויים לשיווק, ושרדנו.

     

    התקדמנו מאד מאז. בבתי הספר כבר אין "מפעל ההזנה לילדי ישראל". המון

    מאבקים פוליטיים נדרשו כדי לחוקק חוק המחייב את המדינה הזאת להעניק ארוחה חמה לילדים שיד הוריהם עדיין לא משגת.

     

    המון בירוקרטיה יש בייצור הארוחות הללו, וכולם צריכים עכשיו להרוויח על גבם של הילדים: הקייטרינג והנהגים שלו והמועצה המקומית שחייבת לצמצם עלויות וספקי המצרכים שחייבים למכור ביוקר – ובסוף, אם בכלל, מגיעה חמגשית אלומיניום עלובה לחדר בכיתה, ובתוכה מזונות מסתוריים למדי ועתירי סויה ותוספים, כי זה מה שמדינה עשירה עם 14000000000 שקל ביתרות שלה מוכנה לתת לילדים.

     

    לפני זמן לא רב, בכנסת ישראל ולבקשתה של שרת החינוך יולי תמיר, נמחקה המילה "חמה" מחוק הארוחה החמה. כך זה נראה ב -2008. אני לא מתגעגעת למיתון של 1966. אני מתגעגעת למדינה שהיתה לי אז, שכנראה כבר לא תהיה לי ולילדי לעולם. 

     

     

    • פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים