אני גאה. כלומר, אני כבר לא מתביישת
אין כאן יוהרה, או ניסיון לומר שהקהילה הגאה טובה יותר ממישהו או משהו, פשוט, שמו של מצעד הגאווה עומד כנגד הבושה שליוותה כל כך הרבה שנים את הקהילה ואת השייכים אליה. הבושה שניסו לגרום לנו לחוש עד לא מזמן
רבים מהמגיבים כאן ובמקומות אחרים תוהים על שום מה הגאווה, והאם יש גאווה כלשהי בלהיות שייך לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים). ובכלל, מה הגאווה הגדולה בלהיות לסבית, הרי אני לא הולכת לי מידי יום ומספרת לכל מי שנקרה בדרכי כמה אני גאה בכל מעשי ידיי, ואני לא מסתובבת עם שלט שעליו כתוב כל מה שעשיתי וטוב ויפה בעיניי. אז מהי אותה גאווה שעליה כולם מדברים?
גאווה היא תחושת ערך, הערכה והחשבה של אדם לעצמו, לתכונותיו, למעשיו ולדברים שיצר, ולעתים גם לכל אלו בקבוצה אליה הוא משתייך ואיתה הוא מזדהה. כל מה שאני יכולה לחשוב על ההגדרה הזאת הוא - אוהו, כמה שאני רחוקה מלהרגיש ככה כל הזמן.
העולם לימד אותי מהר מאוד שאני צריכה להיות משהו מאוד מסויים – רזה, לא נמוכה, חכמה אבל לא מדי, יפה אבל לא לתת לזה לעלות לי לראש, לסיים תואר במשהו, למצוא עבודה מכניסה ככל האפשר, להתחתן עם בחור מוצלח ונעים, לעשות ילדים וכך הלאה. רצה הגורל, או הטבע, או אלוהים, ולא יצא לי להיות אף אחד מדברים האלה, והם מעולם לא נכנסו לי לחלומות ולשאיפות. לא רק שלא סיימתי את התואר, אפילו לא כל כך הבנתי למה בכלל נרשמתי לאוניברסיטה. אני לא רזה, ואני לא ממש גבוהה, לא מפחיד אותי להראות את מלוא הפוטנציאל השכלי שלי, ולא, אני לא רואה את עצמי מתחתנת עם בחור כלשהו ועושה ילדים. אני רוצה נשים, וכנראה שמאז ומעולם רציתי. הדברים האלה מילאו אותי בושה במשך הרבה שנים.
ביום בו יצאתי מהארון כלפי עצמי, ולאחר מכן בפני החברים והמשפחה, התחלתי להתבייש פחות. בהתחלה זו היתה הבנה מרירה – נורא רציתי להיות כמו שצריך, כמו כולם, לא להצטרך להילחם בדעות קדומות. אני לא אדם קל (בכל מובן אפשרי) ואני למודת קרבות כנגד מסגרות ותבניות במשך רוב חיי. קיוויתי איכשהו, בתקופה של לפני היציאה מהארון שלפחות במה שקשור בזוגיות ומיניות אוכל קצת לנוח.
אחרי ההבנה המרירה בא השלב של הגדרה עצמית מחודשת. המידע החדש שגיליתי על עצמי, בגיל 23, ערער לא מעט מהזהות שלי. כל החלומות והשאיפות, ולמעשה גם כל מה שהיה בסביבה (מתוכניות טלוויזיה ועד לירקות) עברו דרך הפריזמה החדשה – מתאים ללסבית או לא מתאים? מה זה בכלל אומר להיות לסבית? איך חיים ככה? זה שלב שהיה מאוד ארוך אצלי, כמו מין גיל התבגרות חוזר, שבו בדקתי המון דברים וניסיתי המון דברים. גיליתי על עצמי המון, שכללתי המון יכולות ובסופו של תהליך ארוך למדי, הגעתי למקום יותר קרוב לעצמי.
עברו מאז היציאה שלי מהארון כמעט ארבע שנים, ורק בשנה האחרונה התחלתי להרגיש שהמילה "לסבית" מביאה איתה הערכה מסויימת אצלי. הערכה, בגלל אותה בושה שלא פעם מלווה חיים של להט"ב, מפני שהלב לוקח לכיוונים אחרים ממה שהחברה מאשרת לנו.
ההערכה הזו, לאנשים שתפסו אומץ ואמרו בגלוי שהם קצת אחרת – מכונה גאווה.
כל עוד יש ארון, צריך אומץ לצאת ממנו
אין כאן יוהרה, או ניסיון לומר שהקהילה הגאה טובה יותר ממישהו או משהו, פשוט, שמו של מצעד הגאווה עומד כנגד הבושה שליוותה כל כך הרבה שנים את הקהילה ואת השייכים אליה. הבושה שניסו לגרום לנו לחוש אותם אנשים שהחליטו לפני שנים לאסוף "רשימה ורודה" – שמותיהם של להט"בים שהיו בידי המשטרה, בתקופה בה היה חוק שהפך את מי שעסק במין הומוסקסואלי לעבריין. התקופה ההיא אינה רחוקה כל כך, 1988. רק 20 שנה עברו מאז. זה ממש לא הרבה, ובוודאי לא מספיק כדי לבער את הבושה בענייני מיניות ומגדר.כל עוד יש ארון, וצריך אומץ כדי לצאת ממנו, יש גם בושה שמשאירה אנשים בתוכו. ארון אינו מטאפורה סתמית, הוא אכן כזה – שום דבר אינו נוגע בך באמת, ואתה נועל חלק גדול מעצמך בתוך קופסה גדולה, שלא יפריע לך להדחיק את הרגשות "הלא נורמליים" ומלאי האשמה שאתה מרגיש.
אהבת נשים, ציור מאת רפי פרץ (אתר ציורי גאווה)
היציאה מהארון היא הצעד הראשון אל הגאווה, הצעד הראשון שנעשה מתוך רגע של כנות ואומץ - למרות הבושה, למרות המוסכמות ולמרות ההבנה הקשה של האתגרים העומדים לבוא עם היציאה הזו. לא פעם, יש גם מחירים לשלם: חברים שמתרחקים, הורים מתנכרים, ואפילו גירושים.
הקהילה הטרנסית עוברת שינויים כואבים בגוף ובנפש כדי להיות מי שהם מבפנים מאז ומתמיד. הקהילה הביסקסואלית נאלצת להתמודד עם סטיגמות ופוביות בתוך הקהילה ומחוצה לה ועם התחושה שאינם שייכים לאף אחד מן העולמות. הקהילה ההומואית מתמודדת עם הקשיים של זהות, איידס, זוגיות והורות אל מול חוקים, דעות קדומות ובירוקרטיה קשה. הקהילה הלסבית נאבקת, לצד הקהילה ההומואית, בכל אלו – ובנוסף עליהם גם בנושאים של פמיניזם ומעמד האשה.
כל ארבע הקהילות האלה, על כל תתי הקבוצות שבהן, עשו צעד אמיץ כדי להישאר נאמנים לזהות הייחודית שלהם ושלהן. מעבר לאותו הישג אישי של יציאה מהארון והתגברות על הבושה – גם הישגינו כקהילה רבים.
אני, אישית, מאוד גאה בנו.
- בוחן פתע: האם אתה הומופוב?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
