למה החתן לא צריך לטבול? כך ברחתי מהמקווה

מחר אנחנו מתחתנים. מתחתנים. מחר בשעה הזו, אהובי ואני נצעד יד ביד אל עבר החופה, וכראוי לבת ישראל תמה, אני מתייצבת במקווה לשם היטהרות והכנת גופי ונפשי לקראת ליל הכלולות. אני ממלאת בדייקנות את הוראות מדריכת הכלות, מסירה עקבות לק מציפורניי, משפשפת את שאריות האיפור, אבל לא מוותרת על מרכך השיער השמנוני, מתעקשת להציב חוצץ סמוי ביני לבין שלטונות הדת.

לא רציתי ללכת למקווה.

אני חושבת שמדובר באחד הטקסים המשפילים ביותר שהגו פוסקי ההלכה, שעיקרו ליצור דמוניזציה בכל הנוגע למיניות האשה ולגופה, ובכלל זה גם לתהליכים הטבעיים והבריאים המתרחשים בו.

לא רציתי להיכנס עירומה לבריכה שאיני יודעת מי שכשכה בה קודם. לא רציתי לעמוד עירומה מול בלנית (תחשבי שהיא בליינית, אומרת אבישג חברתי הטובה ומצחקקת) ולהניח לה לחפש שערות סוררות שגידלתי וטיפחתי בעמל כה רב. הרעיון עורר בי חלחלה.

בפגישה עם הרב כשבועיים לפני החתונה הסברתי שאנחנו גרים יחד יותר משנה, ולמראה אוזניו המתלהטות הייתי מוכרחה להוסיף: "ומקיימים יחסים, כמו שאתה יכול להבין". מיותר לציין שעדות כה ברורה על שחיתותי המוסרית גרמה לו להתעקש על היטהרותי ביתר שאת. "חופה כהלכתה מתקיימת רק לאחר טבילת הכלה במקווה טהרה", הוא חוזר ואומר כמו מנטרה.

"הרשה לי לשאול אותך שאלה, כבוד הרב", אני אומרת במתיקות, ואהובי לוחץ קלות על ירכי, חושש מן הבאות. "הרי ברור לך כעת שהחתן היושב מולך קיים יחסי מין עם אישה נידה, מדוע אתה לא דורש ממנו לטבול גם?"

"גבר אינו חייב בטומאה", אומר הרב

החתן מתבונן בי בתדהמה מהולה בשעשוע, מצד אחד מופתע ממוכנותי להקריב אותו על מזבח עקרונותיי, מצד שני הוא מזהה את הנפיצות שבשאלתי ואת האודם בלחייו של הרב. "גבר אינו חייב בטומאה", אומר הרב וממשיך להסביר על הלכות הטקס, מהסה אותי בהינף יד.

הבלנית מתגלה כאשה אדיבה בגיל העמידה, שמזהה ברגע את מצוקתי. "את מתרגשת?" היא שואלת בעדינות, ולמראה פניי המתכרכמות מחליטה להניח לי ותוחבת לידי חוברת הסבר מוכתמת מעט, שנדמה ששוגרה ממאה אחרת.

אני נכנסת לחדר ההכנה, מתפשטת ומכניסה רגל מהססת אל האמבטיה. אני שוטפת קלות את גופי ומסתרקת, מתבוננת במראה ומוודאת שפניי נקיות לחלוטין מאיפור. אני מתעטפת היטב במגבת הלבנה.

"אני מוכנה", אני קוראת בקול שנשמע לי מוזר. הבלנית מבקשת שאזיז את המגבת מגבי, כדי שתוכל לבדוק אם אין "חציצה". אני מרגישה את שרירי הרגליים שלי נדרכים ונטענים באנרגיה משונה, מתכוננים לריצת אמוק.

היתה אותה פעם לפני כמעט עשר שנים שהזיק ברגליים הטעין אותי בבעירה חשמלית, והרגשתי שדי, שאם אשאר כאן עוד רגע אחד אמוג כולי, אהיה כולי שלהם, נסיכה בת דמות היגון. לקחתי את תיק החיילת השחור ותלשתי את מחזיר האור שהוצמד אליו אי-שם בבקו"ם. הוא נקרע בהפתעה, לא מאמין שיחזור לחבוק את ידית התיק הבלוי. גליה הקצינה צרחה על נגד שקילל אותה בטלפון, ושתי המש"קיות ששירתו איתי צותתו לה בהערצה ובסלידה. ניצלתי את הרגע הנדיר שבו כל הכוחות היו מרוכזים במחזה אומלל אחד, פתחתי את הדלת ונוריתי מהחדר המאובק שמכתבים מצועצעים של חיילים בודדים קישטו את קירותיו העשויים אזבסט.

הגעתי לשער הבסיס מתנשמת ומתנשפת, הש.ג. האתיופי שהגשתי עבורו באותו בוקר בקשה לחופשה מיוחדת הצדיע ואמר "שלום המש"קית, לאן רצה המש"קית", מחקה את פניית הכבוד של אחיו יוצאי חבר העמים, שדיברו אליי בגוף שלישי. ראיתי את האוטובוס לבאר שבע מתקרב מקצה הכביש ורצתי אליו בכל הכוח, מוטענת בפחד והתרגשות. התיישבתי בירכתי האוטובוס והורדתי בחופזה את השרוך הסגול. באחת משעות הת"ש בטירונות קשרתי אותו לצווארי כמו חבל תלייה וחרחרתי "הבעיות שלכם הורגות אותי". הבנות התפקעו מצחוק, והמפקדת, שבדיוק נכנסה לבדוק שאנחנו במצב מאוזן, היכתה עם קת הרובה ברצפת הבטון ושלפה אותי אל מחוץ לאוהל. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי את הביטוי "צורחת כמו תרנגולת שחוטה" במלואו.

השתרעתי על המושב המרופט והקשבתי לנהמות המנוע, כשנשמע הצלצול המרגיז של הסלולרי שלי והצג הזרחני הבהב "גליה הקצינה". התחלתי לדלות מזכרוני את העונשים האפשריים לנפקדות. אם ארד בתחנה הקרובה, אוכל ללכת שלושה ק"מ עד לבסיס, למלמל משהו על שלשול מסתורי, ולאחר שגליה תסיים לכווץ את עיניה באי-אמון אוכל להמשיך בשגרת יומי האפרפרה. אבל מרוב מחשבות שכחתי ללחוץ על כפתור העצור, והתחנה עמדה ריקה באמצע המדבר. נראה שהכל כבר הוחלט.

אחרי יומיים חזרתי לבסיס והרגשתי כמו ילד שברח מהבית ולא בטוח אם אמו תעטוף אותו בחיבוקים בריח עוגיות וגעגוע, או תפליק לו בזעם. בסופו של דבר נשפטתי וקיבלתי שבועיים ריתוק, והמ"פ ציין ביובש שאם לא הייתי מש"קית ת"ש, שזה מבחינתו ממש חברת סגל, היה שולח אותי ללא היסוס לקלוע שרוכים בכלא.

אבל עכשיו נעלם האומץ של החיילת בת ה-18. הבלנית, שחשה בהיסוסי, מסובבת אותי בעדינות ומנסה להסיר ממני את המגבת. ידיה חמות ועדינות, אבל כנראה זה לא מספיק. "אני חייבת ללכת לשירותים", אני ממלמלת ונמלטת מזרועותיה אל חדר ההכנה. אני מתיישבת על שפת האמבטיה ובוכה. אני לא מסוגלת לזה, אני לא מסוגלת לזה, רצה לה המחשבה, ועד מהרה מצטרפת אליה סיסמתו של הרב, "חופה כהלכתה מתקיימת לאחר טבילת הכלה במקווה טהרה".

מבלי להבין מה אני עושה, אני לובשת במהירות את בגדיי, שבצעד בלתי אופייני בעליל קיפלתי קודם לכן בקפדנות והנחתי בעדינות על השידה. "את בסדר שם?" אני עוד מספיקה לשמוע בטרם אשעט החוצה אל הלילה התל אביבי הסואן. אני מחפשת את תחנת האוטובוס, ואחר כך מחליטה לתפוס מונית, אין לי חשק להצטופף עכשיו. מונית לבנה עוצרת לידי, אבל משהו בחיוכו של הנהג, אולי החיות שבו, מונע ממני להיכנס. אני מתחילה ללכת, וכעבור שעה מגיעה לביתנו.

אהובי פותח לי את הדלת בחיוך זוהר, מסתיר בגמלוניות זר פרחים מאחורי גבו. למראה פניי הרטובות ושיערי היבש הוא מבין מיד מה קרה ומבטו אחוז פלצות. ה"השתגעת?" וה"מה, באמת ברחת מהמקווה? איזה משוגעת..." מתחלפים עד מהרה ב"בואי, אהובה יפה שלי, אשה טמאה וסוררת, בואי אליי..."

עכשיו אנחנו עומדים מול הרב בערב חתונתנו. הרב לבוש חליפה ונראה הדור יותר מהחתן, אביו ואבי הכלה גם יחד. "פתק מהמקווה בבקשה", הוא אומר לחתן בחיוך, נמנע מלהתבונן בכתפיה החשופות של הכלה.

"הלך לאיבוד. נשים דעתן קלה, כבוד הרב", אומר לו אהובי.