קצוות משויפים
למרות שירים שנחלקים בין הסתמי לנאה והפקה מוגזמת לעיתים, האלבום החדש של אלאניס מוריסט בכל זאת מצליח לגעת. גיא חג'ג' מקווה שהיא עוד תחזור לחיינו
אלאניס מוריסט רוצה לחזור לחיים שלכם. בעצם, היא מעולם לא התרחקה ממש, ומדי שלוש-ארבע שנים היא מוציאה בקביעות אלבום חדש. אז מה נשתנה האלבום הזה מכל הלילות? שכבר עשר שנים אפילו מעריציה הגדולים מפעם מוצאים את עצמם נרדמים באמצע האלבומים שלה.
פתאום עכשיו נדמה לרגע שהעניין והחיים חזרו לשירים של אלאניס, אבל הרגע הזה חולף מהר. "Flavors Of Entanglement", אלבומה החדש, נשמע שונה ודומה בו זמנית. הוא שונה מאוד מהתדמית הזמרת שנצרבה בתודעת ההמונים כבחורה פגיעה וזועמת מהאלבום הבלתי נשכח "Jagged Little Pill" מ-1995 (אלבום שאת קצותיו המשוננות שייפה לעייפה כשעשתה מעשה מוקי, והקליטה גרסאות אקוסטיות לכולו עבור רשת סטארבאקס). אבל הוא גם דומה מאוד לאחיו, האלבומים האחרונים, ובמיוחד ל-"So-Called Chaos", שמבין כל אלבומיה משך לעליצות קלה ומצעדית. נשמע שאלאניס רוצה מאוד למכור. אך האם הסחורה שווה את הכסף?
מוריסט. למי ששומר בשבילה פינה חמה בלב
בעקבות הפרידה מארוסה ואהובה ריאן ריינולדס, הציפייה מאלאניס היתה לאלבום חשוף יותר: אולי פגוע ועדין יותר, אולי מכאיב וגועש יותר. אחרי הכל, לא קל לאבד את בחיר לבך לסקרלט ג'והנסון. במקום לזעום ולצעוק, או להתקפל ולבכות, מוריסט רק מודיעה בשפה יבשה: "אני מצהירה על מורטוריום (דחיית פרעון חוב) מכל מה שקשור למערכות יחסים, אני צריכה הפסקה מטעמי ההסתבכות האלה, אני מצהירה על פסק זמן מכל מה שקשור להתחייבות" (השיר "Moratorium").
היובש הפקידותי והריחוק האלה, בניגוד לשורות אגדיות כמו "האם אתה חושב עליי כשאתה מזיין אותה?!", מלמדים אולי על אישה שלווה ושלמה יותר בחייה האישיים, שיודעת לשמור על אמת מידה - כפי שעולה גם מראיונות שלה בתקופה האחרונה. זה טוב ויפה, ובאמת שנשאר רק לקנא, אבל מוזיקלית זה פשוט משעמם רצח. אם את רוצה לברוח, תצרחי.
מנגד, שירי געגועים עם פוטנציאל ריגוש הצטמצמו, בשיר כמו "Torch", לרשימת הצהרות אוניברסליות, די דבילית וכמעט עילגת: "אני מתגעגעת לריח שלך ולסגנון שלך, ולדרך הטהורה והמתמשכת שלך, מתגעגעת לגישה שלך לחיים, ולגוף שלך במיטתי. אלה הדברים אליהם אני מתגעגעת". על מצע לחן קלישאתי ושטוח, מדובר במנה שלא ראויה להיכנס לתפריט. לו היה נכנס במקומו, הבי-סייד היפה "20/20" היה משדרג את האלבום. אבל אם מדברים על שירים לא ראויים, אפילו לא אתחיל לדבר על מילות השיר המביך "In Praise Of The Vulnerable Man", שנדמה כאילו יצאו מתוך קומדיה רומנטית עלובה ומתרפסת במיוחד.
לא מספיק
המפיק התורן הוא גאי סיגסוורת', שאת הרפתקאות הפופ הנעים שלו אפשר למצוא בלהקת האם שלו Frou Frou (עם העילוי הקולי אימוג'ן היפ - זמרת עם קול יחיד במינו). סיגסוורת' הביא עמו מעט גיוון שהמוזיקה של מוריסט שיוועה לו, אבל זה לא מספיק. סיגסוורת', שעבד בעבר גם עם מדונה ועם Jem המתוקה, נכנס לאולפן עם שיטותיו שמכבר, ולא לקח סיכונים. לכן ב-"Giggle Again For No Reason", שיר חסר משקל בדיוק כפי שמשתמע משמו, קל לחשוב שלאלבום השתרבב בטעות שיר של Jem ושיר כמו "Versions Of Violence" מתאמץ לשלב אלקטרוניקה בסיסית עם רוק בסיסי, ונשמע בעיקר כמו אינפקטד מאשרום בגיל שמונים. זו חליפה נחמדה, אבל היא יושבת על גופה הדקיק של אלניס כמו שק יוטה.אבל לצוות סיגסוורת'-מוריסט יש גם הצלחות קטנות. "Citizen Of The Planet" (ד"ש לסיימון וגרפונקל) מצליח להפתיע, בעזרת תופי טאבלה עם גיטרות דיסטורשן - רועשות מספיק כדי לטעון את השיר בכוח, ומסורסות מספיק כדי לא להכאיב לאוזני הבורגנית המטופחת בג'יפ המבריק. "Underneath" הוא שיר פופ מוצלח וסוחף למרות חסרונותיו, ו-"Not As We" הוא בלדת פסנתר יעילה ונאה, שהמינימליזם העיבודי שלה מציל אותה מגורלן העגום של אחיותיה לאלבום.
בסופו של אלבום, למרות טקסטים פשטניים עד להביך, למרות דחיקה מאולצת של מילים ארוכות וגבוהות, למרות לחנים משעממים, למרות רצף שירים אקראי ומבולגן לחלוטין ואפילו למרות הפקה מוגזמת, מסרסת ולעתים מביכה - אלאניס מצליחה לגעת.
נראה שכל מי שקולה המיוחד חדר בעבר ללבו, שומר לה בלא יודעין מקום קטן ופגיע בפנים, מקום שהקול הנהדר שלה פורץ אליו בלי קושי ברגע שהיא פותחת את הפה. זה לא מספיק הפעם, אבל זה המעט שבזכותו גם באלבום הבא נקווה שהנה, הפעם אלאניס חוזרת באמת לחיים שלנו.
אלאניס מוריסט, Flavors Of Entanglement, וורנר/התו השמיני
