שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ככל שנרתעתי ממנו, הוא דווקא התלהב יותר

    בסוף הדייט הראשון הוא אמר "אני כבר מתגעגע אלייך". צחקתי, זה נשמע לי חמוד בהתחלה. מי בכלל חשב על המשמעות של זה. בעקבות הרשימה של אוהד פ. - כך זה נראה לפעמים מהצד השני של ההתנהגות המלחיצה

    השיחה הראשונה בטלפון היתה נחמדה. דיברנו עוד פעם או פעמיים בטלפון לפני שהצלחנו לקבוע דייט ראשון. יום שבת בערב, באחד מבתי הקפה בכרמל, יושבים באחד השולחנות השקטים יותר על המרפסת, אור נרות מלווה אותנו. מקום יפה, מעורר השראה ובהחלט מאפשר להכיר את האדם מולך. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה יכולתי לומר זאת על דייט, אבל אשכרה היה מוצלח. הוא ליווה אותי לרכב שלי בסוף הערב, התקשה להיפרד. "אני כבר מתגעגע אלייך", אמר. אני צחקתי, איזה משפט חמוד לומר. מי בכלל חשב על המשמעות.

     

    באותו שבוע הייתי עמוסה מאוד בעבודה, שעות מטורפות ולא סבירות. לא התאפשר לי להפגש איתו באמצע השבוע, רק לדבר ולסמס. זה התחיל רגוע והגיוני, הודעות חמודות ולא מזיקות. סף הגעגועים עלה ועלה, ואיתן המחמאות והסופרלטיבים שחילק לי. איך אפשר להתגעגע לאדם שלא מכירים, מצאתי את עצמי תוהה. למה בדיוק הוא מתגעגע?

     

    ככל שאני נרתעתי, כך הוא העלה את הרף שלו. בסוף זה נגמר הרבה לפני שזה התחיל. זה היה פשוט בלתי אפשרי. שנינו חיפשנו את אותם הדברים: מישהו אמיתי, קשר אמיתי, להתאהב וכך הלאה. אבל היה משהו שונה כל כך בהתנהגות שלנו.

     

    כשאחד רוצה מספיק בשביל שניים

    מה בדיוק קרה שם בינינו? התלהבות מרחיקה. מהי התלהבות מרחיקה במשפט אחד: כשאתה רוצה מספיק בשביל שניים.

     

    דמיינו את תהליך ההיכרות של שני אנשים להליכה על קו אחד, כל אחד מנקודת הקצה שלו. המצב אליו כולנו שואפים להגיע הוא לעמוד בנקודת האמצע בקו, כשכל אחד מן הצדדים אוחז ב-50% ממנו. אתם עומדים באמצע, זו מול זה והכל בסדר. שניכם נמצאים באותו מקום, שניכם מחזיקים בידיכם אותו חלק של הקו. זה קו המשווה מבחינתכם. בנקודה הזו מתחילה הזוגיות. הבעיה היא בדרך אל אותה נקודת אמצע.

     

    בתחילת הדרך יש לנו שני אנשים זרים שמכירים זה את זה, כל אחד בנקודת הקצה של הקו הדמיוני, והם מתחילים ללכת, כל אחד בקצב שלו, לקראת האחר. כל עוד מדובר בתחילת הדרך, הכל בסדר. זה אומר שאנחנו עדיין מגששים וצועדים לעבר האמצע המיוחל.

     

    ההליכה בהתחלה היא מפחידה וחסרת ודאות. אתה צועד לך אל עבר נקודה לא ברורה, ואינך יכול לדעת מה מתרחש בצד השני. אתה מגבש לך רצונות בנוגע לצד השני, תחושות, כמיהות ומשקלל את כולן, בתוספת שק העבר שלך, לקביעת המשך הצעדים והקצב שלך. אתה יכול רק לנחש מה קורה בצד השני, אבל אינך רואה דבר, ולכן אינך יכול לדעת דבר. כל עוד לא הגעת לנקודה בה אתה רואה את הצד השני, אתה לבדך לגמרי. אתה צריך להתמודד עם כל התחושות שמציפות אותך ולהבין מה בדיוק אתה רוצה, בלי שיש לך בכלל יכולת להבין מה רוצה הצד השני.

     

    בשלבים האלה הכל מתחיל. השלב שהפחד/הרצון לא להישאר לבד חזקים כל כך וגורמים לנו לשנות את דפוסי התנהגותנו. לפתע אנחנו יכולים למצוא עצמנו מגבירים את הקצב שלנו בהליכה על הקו הדמיוני, כי אנחנו רוצים כבר להיתקל בצד השני. הפחד גורם לנו לרוץ הלאה, קדימה ולמלא את החסר. אנחנו לא אוהבים להשאיר חללים ריקים, לא משנה מה המחיר.

     

    אנחנו משנים את איזון הכוחות הטבעי

    אבל מה למעשה אנחנו עושים? אנחנו משנים את איזון הכוחות הטבעי. אם נועדנו לעמוד בחצי-חצי, לפתע אנחנו עטים קדימה ומטים את כף המאזניים. ככל שאחד חוצה את קו האמצע, כך השני שותף לפחות ופחות אחוזים ממנו.

     

    מה זה אומר, במציאות שלנו? הקו שלנו מבטא את הרצון, הגלוי, המוחצן, העירום. ככל שאחד הצדדים רוצה יותר, כך השני רוצה פחות, כי אין אפשרות אחרת. ככל שאתה עובר את קו האמצע, כך האדם מולך נסוג לאחר, וכך הרצון שלך ממלא יותר ויותר מהחלל המשותף. עד שייתכן ותגיע לנקודה בה אתה מקבל רצון של שני אנשים שמורכב מאדם אחד בלבד.

     

    כולנו שונאים את השלב הראשוני הזה שבו אף אחד לא יודע דבר. אתה לא יודע מה אתה רוצה, אבל יותר מטריד אותך מה האדם מולך רוצה. אתה מוטרף מהרצון, מהיעדר הרצון, מהגלוי, ובעיקר - מהנסתר.

     

    המסע לאמצע הוא מסע עם עצמך

    אף אחד מאיתנו לא רוצה לגלות שהוא עומד בתחילת הקו, ולפתע הצד השני עט לעברו כאחוז אמוק. אף אחד לא רוצה לגלות שהוא עדיין עושה את צעדיו הראשונים, והאדם מולו כבר מוכן ומזומן ותקוע לו מול הפרצוף. כל אחד צריך את המרווח הזה לעצמו, לכן המסע לאמצע הוא מסע עם עצמך. באמצע אתה מוכן לפגוש את בן הזוג, אבל לא לפני כן. אם בן הזוג מחליט להפתיע וחוצה קווים - אתה עושה אחורה פנה קדימה צעד. התלהבות יתרה דוחקת את הצד השני החוצה, אל מחוץ לקו הרצון.

     

    אז איך מאזנים, איך עוצרים את אסון הרכבות הזה? מבינים שאנחנו לא לבד על הקו. אי אפשר להאיץ דבר, בטח לא את ענייני הלב. אנחנו הולכים באותה דרך בה הולך האדם שמולנו. כל עוד לא ניתן לפחד להשתלט עלינו, נגלה מה שצריך לגלות. אף אחד עוד לא מת מעמידה על הקו, גם כשגילה שהוא לבדו שם. אז מה? השמיים לא ייפלו. מותר להרגיש, לא מומלץ להחצין הכל בהתחלה. לא לרוץ קדימה, לא לפחד מהשקט אם הגעת מוקדם יותר, לפני האדם מולך. לא להציף ברצון שלך, כי זה רק מבריח. פשוט להיות, ברגע ובתחושה. הדרך היחידה להגיע לנקודת האמצע המיוחלת היא זמן. זמן לעצמך וזמן לאדם שאתה רוצה שיפגוש אותך באמצע.

     

    כשניסיתי להסביר לבחור שהכרתי למה איני מעוניינת להמשיך איתו את הקשר (שבעצם בכלל לא התחיל), הוא לא הבין על מה אני מדברת. ניסיתי להסביר לו שהוצפתי בטרם עת ולא הצלחתי לגבש רצון משלי. הייתי עסוקה בהדיפת הרצון שלו, עד שהרצון שלו השתלט על כל הקו שלנו.

     

    יש דברים שלא נועדו להיות, הייתי במספיק סיטואציות כאלה בחיי. בסיטואציה הזאת, לעולם לא אוכל לדעת, פשוט כי הוא לא איפשר לי לגלות. יתרה מזאת - הוא גרם לי לאבד כל רצון לגלות.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    היה משהו שונה כל כך בהתנהגות שלנו
    צילום: liquidlibrary
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים