הוויכוח הסתיים במפתיע - ערן העיף לי סטירה
אחרי חודשיים עברתי לגור איתו. היינו מאוהבים עד מעל הראש ועשינו הכל ביחד. השיחות המדהימות אל תוך הלילה, שהסתיימו בפורקן מטורף של תשוקה, השאירו אותי עם חיוך על השפתיים, גם כשכבר נרדמתי. ערן גרם לי להרגיש נאהבת. כל המשפחה שלי התאהבה בו במבט ראשון. טעות גדולה
שישי בערב. ההתנחלות בגינה המפנקת של נגה כבר הפכה לנורמה וכמו בכל יום שישי , הגעתי גם אני. אומרת שלום לכולם , מנשקת, מחבקת ושולחת חיוכים לכל עבר. אהבתי את המפגשים האלה, ובאותו היום אהבתי גם את הבחור שנתקלתי בו בטעות כשרכנתי לחבק את נגה. "מה זה הדבר היפה הזה שיושב לידך?" לחשתי לה באוזן תוך כדי חיבוק. "חבר מהאוניברסיטה", ענתה לי בחיוך ממזרי.
באותו הרגע כבר ידעתי שאיכשהו נהיה ביחד.
אחרי שבועיים התרגלנו לישון יחד כמעט כל יום. אחרי חודשיים עברתי לגור איתו בדירה שכורה. היינו מאוהבים עד מעל הראש ועשינו הכל ביחד. השיחות המדהימות אל תוך הלילה, שהסתיימו תמיד בפורקן מטורף של תשוקה, השאירו אותי עם חיוך על השפתיים, גם כשכבר נרדמתי. ערן הצליח לגרום לי להרגיש נאהבת. כל המשפחה שלי התאהבה בו במבט ראשון. אמא היתה בעננים מזה שיהיה לה סוף כל סוף חתן. אבא היה מאושר שסידרתי לו פרטנר למשחקי הכדורסל. זאת הסיבה שעד היום הזה ממש , לא ברור לי מתי הכל זה השתבש.
שבת בצהריים. אצל ההורים שלי בחולון. כהרגלנו, פלשנו לאחד החדרים לנוח אחרי ארוחת צהריים כבדה. ערן היה מעט מרוחק, אבל ידעתי שהוא עובד קשה וכבר התרגלתי שבתקופות לחוצות בעבודה הוא היה מסתגר בתוך עצמו. בדרך כלל זה היה עובר אחרי יומיים שלושה.
לא הפעם. ערן המשיך להסתגר בעצמו בעקשנות, ורוח מבשרת רעות, מצמררת ומדאיגה, החלה לנשב בדירתנו . ניסיתי בכל דרך אפשרית להבין מה קורה . ביום החמישי לסדנת השתיקה שהעביר אותי ערן החלטתי שדי. דבר כבר.
"את לא מבינה מה זה לחץ בעבודה!" שאג לעברי.
ערן מעולם לא שאג לעברי.
"יש סיבה מיוחדת שבגללה אתה מוציא את העצבים שלך מהעבודה עליי???"
ממתי אנחנו מדברים בצרחות?
לא ברור מדוע, אבל עמדנו שם דקות ארוכות, צורחים וצועקים . ממתי אנחנו מדברים בצרחות? לא הצלחתי להבין מה קורה, וערן התבלבל ואיבד שליטה לרגע. הוויכוח הסתיים במפתיע - ערן העיף לי סטירה.
עמדתי שם בהלם מול פיו הפעור של ערן. קפאתי במקומי . השקט שהשתלט על החדר הפחיד אותי וכיסה את גופי בזיעה קרה. קפאתי. ערן באמת החטיף לי סטירה בזה הרגע? שאלתי את עצמי בעקשנות פעם אחרי פעם. לא הצלחתי לאסוף את המחשבות שלי. אפילו לא בכיתי. ערן לא הצליח להוציא מילה מהפה.
דקה אחר כך כבר הייתי באוטו, דוהרת אל נגה. חייגתי אליה בזריזות מהנייד כדי לברר שהיא בבית. היא הבינה מיד שמשהו קרה. דמעות הציפו את עיניי למראה דמותה. היא קלטה מיד את סימני האצבעות על הלחי שלי וחיברה בראשה את הקצוות. היה לה ברור שיש קשר חזק וברור בין ההיעלמות שלי בחודשים האחרונים והשיחות הקצרות שלנו לבין מה שקורה פה עכשיו. ישבנו בגינה שכה אהבתי, שותקות ומחובקות. איך התגעגעתי.
יומיים אחרי זה הגעתי עם נגה לדירה בזמן שערן היה בעבודה. בשקט בשקט ארזנו את כל החפצים שלי והסתלקנו משם. לא ראיתי את ערן מאז. עדיין לא ברור לי מה היה שם ביום של הסטירה, אבל שנתיים אחר כך ואני עדיין לא מעיזה לעבור ברחוב בו גרתי איתו.
- נכתב כסוף אלטרנטיבי לסיפור אמיתי של מישהי שאני מכירה. לה לקח לה שנים להבין שהיא צריכה לעזוב.
האימייל של רות
