סטגדו"ש

+ טיסן בכביש, תותח בשטח

- פחות נוח מהאח הגדול שלו

אופנועים דו־שימושיים (באופנוענית: דו"שים) עם שני צילינדרים, כאלה שיודעים להתנהל גם בכביש וגם בשטח - הם עוף מוזר ונדיר במחוזותינו. למה? כי רוב הרוכבים הם בעלי גישה קצת קיצונית, שעיקרה הולך ככה: אם זה לא ממש טוב בשום דבר ספציפי, אז למה בכלל צריך את זה.

רק כדי לרשת אתכם קצת, סוג רכיבת השטח הפופולרי בישראל בשנים האחרונות הוא אינדורו. רכיבה על תוואי טבעי הדוק, תלול, צפוף וטכני. כמו האופי הישראלי. על הרקע הזה, טבעי שהשיח הקהילתי מתנהל סביב הרכיבות בתנאים האלה. מכאן קצרה הדרך לרדיפה אחר האקסטרים, להאדרה של מי שעוסקים בו, ולפיתוח גישה שלפיה אם אתה לא יורק דם, אתה לא שם. אם אתה לא אוכל חצץ, מנסר סלעים, גולש דרדרת ונוגח בעצים, אז אתה לא רוכב שטח.

 לפני שנדבר על הסיבה הרשמית לקיומם של העמודים האלה - ה־F800GS של ב.מ.וו - תרשו לי לחוות את דעתי על דעתם של חובבי המסלעות האלה: היא אידיוטית. לכאורה, הטיעון של "מה שלא כואב לא שווה" נשמע הגיוני. אבל הוא הגיוני רק אם יש לך ראיית צינור. כלומר, רק אם אתה חושב שרכיבת שטח היא משהו שאמור להיות מאתגר וקשה. כאמור, אידיוטית.

אז מה אם מעפר באת

לשיטתם של האתגריסטים המושבעים, השטח הוא פראי. שבילים, לעומת זאת, הם מעשה ידי אדם. ממש כמו כבישים. אז אם אתה קורא לעצמך רוכב שטח, למה לך להתמודד עם קבלני דרכים של קק"ל כשאתה יכול להיכנס ברכיבה ראש בראש עם אלוהים בכבודו ובעצמו - עם המדרונות שלו, הסלעים שלו, הבוץ שלו והקיץ שלו? בשביל מה הוד קדושתו שם כאן את כל הגיאוגרפיה המצולקת הזאת אם לא בשביל שנוכל להזיע, לחוש כאב ולסבול כמו שצריך? הרי אי אפשר שהכל יהיה קל. זה לא בומבמלה פה.

כדי להתמודד בהצלחה עם התנאים הפסיכיים לפרקים, הרוכבים הישראלים מצטיידים בכלים מקצועיים וספורטיביים שמיועדים בדיוק למטרות ניגוח סלעים ברצפים ובזוויות בלתי אפשריים. אבל גם כאן, במקום ליהנות מהיתרונות ומקלות הרכיבה על כלים קלילים עם מנועים קטנים ומתלים מהשורה הראשונה, הם פשוט נכנסים עם האופנועים עמוק וגבוה יותר, עד כדי כך שגם את הכלים הסופר־מקצועיים האלה צריך לסחוב מדי פעם על הגב כדי לעבור ולהמשיך הלאה.

אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של השטח האתגרי. ניסיתי, רכבתי, אפילו התחריתי קצת. אבל עדיין אין לי מושג מה מגניב אותם בזחילה על מדרונות מצופי אבנים משוחררות וערמות של שיחי סירה קוצנית. מבחינתי, אלה היו מאז ומעולם תוואי שטח שמסתכלים עליהם כנוף, לא רוכבים דרכם. למה לעזאזל לסבול על קרקע אכזרית וקרועה אם בצד רץ שביל מפותל שמגיע לאותו מקום? למה לג'עג'ע בקצב הליכה אם אפשר לפוצץ גז בהילוך אחרון? ובכן, מתברר שזה גם מה שב.מ.וו שאלה את עצמה כשתכננה את ה־F800GS.

הדגם הזה הוא הדו־צילינדרי הראשון מסדרת ה־GS שממש תוכנן לנסוע בשטח בקצב גבוה, במקום רק לעבור בו בזהירות. לא מעט תעוזה ומעוף גויסו כדי להביא לייצור את הכלי הזה, דו"ש גדול שאשכרה יכול לטוס מהר מאוד מחוץ לאספלט. אין ספק שהמטרה קידשה קצת את האמצעים בכל הקשור לנוחות ולפינוק - המושב צר ולא נוח לאורך זמן, מיגון הרוח לקוי - אבל אוי, המטרה הזאת כל כך מגניבה.

ב.מ.וו לקחה את המנוע מאופנוע כביש ספורטיבי שלה, F800S, ושתלה אותו בתוך שלדה ומתלים חדשים לגמרי שמיועדים לשטח. הכל באופנוע מותקן על תושבות גמישות ומיועד לספוג התעללות רבתי לאורך זמן בתנאי פרא. מרווח הגחון מכובד, המנוע ממוגן וכך גם מנופי הכידון. התוצאה היא מכונה שיכולה לפתח מהירויות של אופנוע כביש - אבל על שבילי עפר.

חדש ובלעדי: כיף

לא כל מי שמורגל בנועם של אופנועי ב.מ.וו מסדרת ה־GS יאהב אותו. אי אפשר סתם לשבת עליו: כדי לחוות את מה שהוא באמת יודע לעשות צריך ממש לרכב. בעמידה, עם תנועות גוף ארוכות, ושימוש נדיב בגלגלת ההיא על צד ימין של הכידון. ושם, בקטעים האלה של שבילים פתוחים עם גז נעוץ לרווחה, הוא מככב.

הבימר הזה הוא מהאופנועים היחידים שבהחלט יכולים לדלג 200 קילומטר על הכביש, להיכנס ל־100 קילומטר של גז בשטח, ולצאת שוב לשיוט הביתה על הכביש. וזאת, חברים, חוויה שאי אפשר לקבל מאף אופנוע מקצועי וקליל. לא מאופנוע ספורט לכביש, ולא ממכונת אינדורו מקצועית. אז נכון שאי אפשר לשכב איתו על הברך בסדום־ערד, ואי אפשר לטפס איתו סריות של מדרגות דרדרת בתוך יער חשוך - אבל הוא מגיע ממש קרוב לשניהם. והכי חשוב, כשהשביל הופך לכביש וכשהכביש נגמר פתאום, לא צריך להחליף אופנוע. לעזאזל, לפעמים אפילו לא חייבים להוריד גז. הוא יכול את שניהם. בכיף, ובלי לסבול.