החיים בפרומו

נדמה לי שנעמי פרומוביץ' היא האשה המקורית שעליה אסי כהן ב"מסודרים" אמר ש"יש לה משהו עצוב בעיניים". ומתברר שכשזה התחיל, זה היה לגמרי אמיתי. פרומוביץ', שחוזרת עכשיו למסך אחרי שנים של היעדרות, מודעת לכך שהתדר שהיא מעבירה לסביבה הוא כואב, לפעמים אפילו כועס, מה שהקל על אורי ברבש, במאי הסדרה "כוונות טובות", שעלתה לפני כמה שבועות בערוץ 2, להכניס אותה לתפקידים מיוסרים לא אחת. "יש בי משהו כזה שמשדר איזו מלנכוליה, עצב", אומרת פרומוביץ'. "אני לא אוהבת את זה, אבל אני מודעת לכך שזה קיים".

זה בהכרח רע?

"תשמעי, אני כבר גדולה ויודעת איך רואים אותי. זה מתסכל אותי ברמה מסוימת. אני יודעת שיש לי משהו כבד באישיות, אבל יש בי גם דברים אחרים שהייתי רוצה שיראו. עם ההתבגרות אני לוקחת דברים קצת יותר בקלות".

יש לה משהו עצוב בעיניים. נעמי פרומוביץ' (צילום: כפיר חרבי)

אבל בכל הקשור ל"כוונות טובות", פרומוביץ' אפילו לא מנסה לשדר קלילות, אלא תוקפת אותי מיד: "עכשיו אל תתחמקי ותגידי לי באמת, מה חשבת על הסדרה? אני אפילו לא יודעת מתי זה עולה, קיבלנו מייל שלא תהיה הקרנה. ובקיצור...".

בקיצור, את בלחץ.

"כן, אני מתה מפחד. הרבה זמן לא שיחקתי, כי נולדו לי תאומים והייתי בבית חצי שנה. נדמה לי שכל שחקן שמפסיק לשחק וחוזר, חושב שהוא קצת שכח את זה. אני רק לא רוצה שיראו על המסך כמה הייתי היסטרית בימי הצילום הראשונים. גם לא אהבתי איך שנראיתי שם פיזית. אני יודעת שיש נשים שישר חוזרות לגוף שלהן מלפני הלידה, אבל אצלי זה לא קרה".

טוב, אני חייבת להודות שבקושי זיהיתי אותך כשהגעתי לכאן. את נראית הרבה יותר טוב במציאות.

"עשו אותי שם יותר מבוגרת, בכוונה. יש גם קטעים שאני עם משקפיים ויש משקל שנשאר מהלידה. וכמובן שיש את הפאה שמשנה את הכל".

"משמח אותי שיש סדרה בפריים טיים שמדברת ערבית ועברית". פרומוביץ' ב"כוונות טובות" (צילום: תמה ברבש)

הסיבה לפאה היא הדמות שמגלמת פרומוביץ', מפיקת טלוויזיה המתאוששת מהטיפולים שהיא עוברת כדי להחלים ממחלת הסרטן ומעדיפה להקדיש את עצמה לעבודה ולא לגסיסה. בסדרה החדשה של ברבש ורונית ויס ברקוביץ' (תסריטאית "מרחק נגיעה"), היא הוגה יחד עם בעלה לשעבר (נתן רביץ) תוכנית בישול שבמרכזה יעמדו ישראלית (אורנה פיטוסי) ופלשתינאית (קלרה חורי). על אף ניסיונותיה של אותה מפיקה להישאר הכי נייטרלית במסגרת המטבח, היא נגררת כמובן לחומרים הקונפליקטואליים של קיומנו.

פרומוביץ' חזרה בסצנה הראשונה לכיסא הגלגלים שהיה מוכר לה מתפקיד רונה, חברתו הנכה של עידו (אקי אבני) ב"טירונות", ולהתעסקות עם מחלת הסרטן שהיתה מוכרת לה מ"המכון". ברבש, שליהק אותה גם לשתי הסדרות האלה, השתמש בה הפעם בתור האלטר אגו שלו - יוצר טלוויזיוני שנאבק במערכת על הניסיון לשלב בין אג'נדה פוליטית ובידור.

"אורי סיפר לי שיש כאן משהו שמבוסס על חוויה שלו", מסבירה פרומוביץ'. "לפני הסדרה הזו הוא הגיש הצעה למשהו עם ערבים ודחו אותה. ובעצם הוא כתב את הכל מחדש והפעם דיבר על איך הוא עומד מול ערוץ מסחרי ואיפה הוא לא מוכן להתפשר. יש המון סצנות שאני עומדת מול מנכ"ל הערוץ ומפצירה בו להקשיב לי, וזה בדיוק מה שאורי עשה מאחורי הקלעים".

ואת חושבת שהוא התפשר בסוף?

"ממש לא. כשקראנו את התסריט אמרתי לעצמי שזה מאוד שמאלני, ממש קיצוני, ואהבתי את זה. יש דמות אחת של פלשתינאי שמוצגת מהתחלה ועד הסוף כקורבן של הישראלים: פעם כשאנחנו יורים בו ופעם אחרת כשלא נותנים לאמבולנס שלו לעבור את המחסום. כשאת רואה את זה, מול הסצנות של המשפחה הישראלית, ואת מבינה איפה כל אחד חי - זה עושה משהו. הדמות של קלרה חורי היא דמות מדהימה, אבל זו בחורה שאין לה סיכוי להצליח ולהתקדם, הכל חסום בפניה בגלל המצב".

סט דו־לאומי הוא מתוח יותר?

"בכלל לא. הקונפליקט היחיד שלי עם הערבים זה שקינאתי בהם. היו להם סצנות יותר טובות. נפגשתי בעיקר עם קלרה והבנתי שהרבה יותר מעניין להיות ערבייה בסדרה הזו מבחינה משחקית. אבל להגיד שמרגישים פערים? לא. קלרה היא קלרה והיא שחקנית לכל דבר. ראיתי אותה קצת ב'עבודה ערבית' ובתיאטרון. היא מהממת ומיוחדת בלי קשר לזה שהיא ערבייה. בכלל, היה סט מאוד תומך ונעים. זו פעם ראשונה שאני עובדת עם נתן רביץ והוא היה מהמם, עזר לי להירגע".

בגיל 37, לא קל לפרומוביץ' עם העובדה שהיא עדיין "זו מטירונות". בשנים שלא ראינו אותה על המסך היא עבדה ללא הפסקה בתיאטרון החאן ובבית לסין; זכתה בפרס התיאטרון לשנת 1997 על תפקידה ב"אנטיגונה" ובפרס שחקנית המשנה ב־2005 על תפקידה בהצגה "ריגוש" והציצה גם בתפקיד אורח בסדרה "מילואים". אבל כששצף עלינו גל הדרמות הנוכחי, היא הבינה שהיא רוצה הרבה יותר. אנחנו מנסות, יחד, לשים את האצבע על המקום שבו זה לא ממש קרה. העובדה שכילדה בבאר שבע היא הסכימה להופיע רק מול המשפחה היתה רמז ראשון. "לא הייתי ילדה כזו שחייבת קהל, ממש לא. הפעם הראשונה שקיבלתי חיזוק מבחוץ על הכישרון שלי היתה בלהקה הצבאית. הבמאי, איקה זוהר, נורא דחף אותי לשחק. כשאומרים לך שאתה טוב זה נעים, אבל עדיין, היה אצלי מקום מאוד סגור. היו לי המון אופציות, אבל תמיד הייתי צריכה שיקראו לי וישכנעו אותי, לא הלכתי לשום דבר".

ושידרת ריחוק?

"כן, ויש מצב שאני ממשיכה, למרות שאני לא רוצה שזה יקרה, אבל זה טבוע בי. אחרי 'טירונות' חיפשו אותי כל הזמן, רצו שאבוא להתראיין אצל דן שילון, כל הדברים האלה, ואני לא רציתי. בדיעבד, אני מבינה שהיתה שם הזדמנות שאולי פספסתי, כי לא רציתי להתראיין ולהיחשף. אבל נורא קשה לי במקום הזה, אני מבינה שהחיינדלעך הוא חלק מהמקצוע, אבל אני רוצה להאמין שאפשר גם בלעדיו".

מה זה בשבילך חיינדלעך?

"לדוגמה, הלכתי למסיבה לפני כמה שבועות כי אמרו לי שאראה שם אנשים חשובים וזה יהיה לי טוב. ואני לא יכולה לתאר לך מה זה עשה לי להיות שם, כמה סבלתי. אני מתבאסת על עצמי שזה ככה, כי אני נורא רוצה לעבוד, אז מה יקרה אם אעשה קצת מינגלינג? משהו בתוכי פשוט מתנגד לדבר הזה וברור לי שאם הייתי יותר משתפת פעולה הייתי עושה הרבה יותר טלוויזיה ולא מחכה להצעה הבאה של ברבש".

את המוזה שלו או משהו?

"האמת שלא. סתם יצא שעבדנו יחד הרבה. אני יודעת שהוא אוהב לעבוד איתי, אבל הוא לא חשב עליי במקור לתפקיד הזה. היו לו חששות אם לקחת אותי. הוא ידע שיש לי שני ילדים בבית. עכשיו, איתם, אני כאילו צריכה להוכיח יותר, להראות שאני מסוגלת. הדבר שאני מפחדת ממנו הוא להפוך לאחת האמהות האלה שמוותרות על עצמן. מצד שני, שמתי עכשיו את הילדים במעון ואני מרגישה ש... בשביל זה עשיתי ילדים? כדי שיהיו במשפחתון?".

לא פשוט.

"ילדים זה לא פשוט".

והבאת אותם בגיל מבוגר יחסית.

"נכון, אבל כנראה שאף פעם אי אפשר להיות מוכן. אני עדיין לא לגמרי מעכלת. יש ימים שאני נכנסת הביתה ואומרת לעידית, 'את מאמינה שזה אמיתי? שאנחנו אמהות?'".

כן, הגענו לחלק המעניין של הראיון, אבל אם תשאלו את פרומוביץ', הוא הכי בורגני, בנאלי ורגיל שיכול להיות. לתאומים בני השנה, אורי ויובל, יש עוד אמא מלבד נעמי. קוראים לה עידית, היא זוגתה של פרומוביץ' בשנים האחרונות, וכעת היא נמצאת בהליכי אימוץ חוקיים לילדים הביולוגיים של זוגתה. פרומוביץ', שהספיקה גם להתחתן עם גבר וגם להתגרש ממנו לפני גיל 30, לא תנצל את ההזדמנות למניפסטים כואבים. המערכת החוקית לא עושה להן בעיות עם האימוץ, אנשים אוהבים לראות אותן ברחוב עם עגלה של תאומים, ואל תדברו איתה על חתונה בזמן הקרוב, כי קודם היא צריכה להשלים שעות שינה. "אני כנראה חיה בבועה תל אביבית, כי הכל מרגיש לי טבעי לגמרי", היא אומרת. "אני פשוט חיה עם אשה ולא מרגישה שונה בשום מובן. בכל מקרה, לכולם יותר קל עכשיו שיש לנו ילדים".

מה הכוונה?

"הילדים עוזרים להכניס את הסיפור הזה של הלסביות לקופסה. ברגע שאנשים רואים אותנו עם עגלה, משהו מתרכך אצלם. בכלל, זה נורא עושה את זה לאנשים. המחשבה שאנחנו שתי נשים שמגדלות שני ילדים, גורמת למשהו מחבק ומקבל יותר. גם למשפחה שלי זה עוזר לארגן את זה בראש".

לפני זה היתה להם בעיה?

"לא, אבל אבא שלי תמיד דאג קצת. הוא פחד שזה יגרום לי סבל, שהחברה לא תקבל אותי. הייתי צריכה להסביר לו שתל אביב זה לא כמו באר שבע. אז נכון, לפעמים אנשים מראים את הפנים האמיתיות שלהם ואנחנו קולטות שיש גם פרימיטיביים, אבל זה לא קורה הרבה".

מתי זה קורה?

"כשבאנו לשכור דירה, למשל. היה בעל בית אחד שהיה צריך להסביר לו שאנחנו ביחד, וזה היה לא נעים. אלה הקטעים בחיים שאתה מבין עד כמה אתה חי בבועה סובלנית בדרך כלל. אבל שוב, זה המיעוט, לא הרוב. אז נכון שאני לא אלך מחובקת עם עידית ברחוב ואולי הייתי מתנהגת אחרת אם הייתי עם גבר - כי עדיין אנשים מסתכלים ואני מעדיפה לא למשוך תשומת לב - אבל קשה לי להגיד שאני מרגישה שונה או מיוחדת".

ובכל זאת, רוב האמנים ההומואים והלסביות עדיין בארון.

"אני לא שופטת החלטה של מישהו אחר. ברגע שאתה לא יוצא מהארון בשלב מסוים, מאוד קשה לעשות את זה אחר כך. המשפחה היא גורם מאוד משפיע בהחלטה הזו. אצלי זו אף פעם לא היתה בעיה. מהרגע שהיתה לי חברה כולם ידעו. אני גם ככה לא בן אדם שמסוגל להסתיר דבר כזה".

ההורות לגמרי משותפת, למרות שביולוגית התאומים שלך?

"לגמרי. עידית במתכונת של אמא עכשיו, היא חוזרת מהעבודה מוקדם שלושה ימים בשבוע. עברנו לגור ליד אמא שלה כדי שתעזור לנו עם הילדים. אפילו בהריון היא השמינה כמוני... בשלב מסוים ברור שגם היא תרצה ללדת, אבל אני המבוגרת יותר, אז אני התחלתי עם זה. ברור לי שכשהילדים יגדלו יהיו להם שאלות, אבל כרגע אני עוד לא צריכה להתמודד עם זה. בכל זאת, זו משפחה אחרת, אבל אלה דברים שפחות מורגשים עכשיו".

ואיך שומרים על הזוגיות, עם שני ילדים קטנים?

"זה קשה, מנסים לפנות מקום גם לזה, אבל תמיד יהיו ויתורים. עכשיו נסענו לחופשה ברומא עם הילדים ואין מה להשוות את זה לחופשה לבד. מה, את רוצה שאתן לך טיפים לזוגיות טובה? זה נורא מסובך".

אולי לפחות תגידי במה אשה שונה מגבר. בכל זאת, יש לך השוואה.

"תאמיני לי, זה היה כל כך מזמן שאני כבר לא זוכרת מה זה לחיות עם גבר".