אופק חדש: העולם שייך למורים הצעירים

אין ספק באשר לחשיבותה ונחיצותה של רפורמת "אופק חדש" במערכת החינוך. העלאת שכר המורים בשיעור משמעותי כמו גם ההכרה בשעות הלא פרונטליות יתקנו לא רק את עוולות השכר והיקף המשרה, אלא חיוניים על מנת ליצור שינוי תפיסתי שיטתי של דמות המורה בישראל.

בעשורים האחרונים התעטפה דמות המורה בחליפת קורבן מסרסת שגרמה לכך שמורים רבים נכשלו במילוי הייעוד הגרעיני של שליחותם: הדלקת מדורות העניין ואהבת הידע בעיני ילדינו. מורה שעומד מול כיתה ושפת הגוף שלו משדרת כי אינו מרוצה מתנאיו ומההכרה לה הוא זוכה, הוא מורה שאינו מסוגל לסחוף את תלמידיו ולצקת בנשמותיהם את התשוקה לצמוח ולדעת. הוא עסוק בלרחם על עצמו, גם ליד הלוח, והתלמידים, בוחני כליות ולב שכמותם, מריחים את אדי תחושת הקיפוח וחוסר שביעות הרצון ביעילות שבה חיית המחמד הביתית מבחינה שבעליה מדליקים את המנגל.

אז לשמחתנו ייתכן וכל אלה, כאמור, מאחורינו, עם החלת הסכם הרפורמה החדש כפי שמקווה שרת החינוך עוד במהלך כהונתה של הממשלה הנוכחית. אבל סעיף אחד בתוך הטקסט המעודד והמתקן בכל זאת מקדיח את התבשיל.

לצד הקביעה הפוסקת כי המורים ראויים ליותר זמן עם תלמידים חזקים או חלשים, יותר זמן לבדיקת מבחנים ועבודות, יותר שכר וכפועל יוצא מכן גם עוד יותר הערכה וכבוד (כן, הגיע הזמן להחזיר להם גם את הכבוד), נקבע גם שבמסגרת הרפורמה, מורים ותיקים ילמדו פחות שעות.

נכון שהכרזה זו מקורה בתפישת עולם סוציאלית המניחה שלאחר קילומטרז' כל כך ארוך במערכת החינוך השוחקת, המורים הוותיקים ודאי עייפים וזקוקים להקלה, ונכון שבאותה נשימה הובטח להם כי שכרם לא ייפגע למרות הצמצום בהיקף השעות בכיתות, אבל בהיותו גורף, מדובר בסעיף מקומם.

מדוע להחליט באופן קיבוצי על קיצוץ שעות כיתה מהלו"ז של המורים המבוגרים? מתי הפך בית הספר לסניף ניאוני של קסטרו-מן, כזה המחייב שהדמות הייצוגית המכהנת בו לא תחצה את הגיל המקשיש 40 ולא תשאף למידת מכנסיים העולה על אקסטרא סמול?

הקביעה הזו, המגרשת מורים ותיקים מהכיתות, מסבה למערכת החינוך נזק חמור לא פחות מאשר המשכורות הנמוכות, הדימוי העצמי המרוסק והשחיקה בתפיסת העצמי של המורה. כאשר התלמידים יונקים את המסר שהעולם שייך לצעירים וכי מורים מבוגרים צריכים להישלח אל ערבות הקרח, מתקבעת באופן בלתי ניתן לערעור התפיסה החברתית הכוללת שעובדים מבוגרים הם עובדים מיותרים, גם בשירותים, גם בשוק החופשי, גם בתקשורת ועכשיו גם במשרד החינוך.

מדוע לקבוע מראש שמורה ותיק ילמד פחות? אתם רוצים לבוא לקראתו? להודות לו על השנים הרבות שהקדיש למערכת? אדרבא, במקום לקצץ את היקף משרתו, הכפילו את שכרו. אולי תשאלו אותו לפני כן האם הוא מעוניין ללמד פחות? ואולי ילדיו כבר בגרו ויש לו את כל הזמן שבעולם להקדיש לבית הספר, להישאר אחרי שעות הלימודים ולתמוך בתלמידים חלשים או מתקדמים? ואולי, יותר ממורה צעיר, או מורה צעירה, שצריכים לגדל לא רק את 40 תלמידיהם בכיתות הצפופות, אלא גם את הילדים הפרטיים שלהם, המשפחות שלהם, הזוגיות שלהם, למורה ותיק יש יותר פנאי נפשי והוא גם פחות יאחר בבוקר?

אין ספק, מורה שחוק הוא מורה שמזיק למערכת ולא משנה מה הגיל הנקוב בתעודת הזהות שלו. אבל גם מורה צעיר לאחר 5 שנים פרונטליות עם הגב ללוח יכול להרגיש שחוק ומרוקן. מורים מעל גיל 50, שבשפת הרפורמה מכונים מורים מבוגרים - אם מדורת החזון עדיין בוערת בעיניהם, אם הם קמים בבוקר על מנת ללמד ולא על מנת ללכת לעבודה, אם הם עדיין אוהבים את מה שהם נועדו לו – הם נכס לבית הספר ולא נטל על כתפיו. הם יכולים ללמד בלהט כפול ומכופל, הם מורים לא רק עבור התלמידים שלהם, הם מורים גם עבור אותם מורים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים במערכת.

אין תחליף לניסיון, לסבלנות, לידע, לפרספקטיבה, למסירות, למיומנות של המורים הוותיקים וכל עוד הם מונעים מהתשוקה ללמד ולהעשיר את ילדינו, למה למנוע מהם ומאיתנו את הזכות הזו? בימים בהם הייתי אני תלמידת "אוהל שם" המיתולוגי ברמת גן, אי שם בסוף שנות ה-80', מורים מעל גיל 50 היו אבני הבניין והדרך, ולא עוף מוזר שיש להגדיר עבורו סעיף מיוחד בחוזה הקיבוצי החדש.

המורים הוותיקים הם אלה שלקחתי איתי כמורים לחיים. שלגי – המורה הרומנטי לספרות, שהלחים אל תוך נפשי את אהבת המילה הכתובה. ברעם ז"ל - המורה לאזרחות, שלימד אותנו שמהותו של האזרח במדינה דמוקרטית היא בראש ובראשונה לומר את דברו בקלפי, ולכן בזכותו ולמען זכרו לא העזתי להחמיץ מערכת בחירות אחת. שרפזון ז"ל – המורה המצחיק להיסטוריה שחבל מאוד לו היה נאלץ, על פי התקנון החדש, ללמד פחות שעות. כל כך אהבנו את השיעורים שלו. והמורה האלמותי למתמטיקה, זלזיניאק, שלימד אותנו איכות סביבה הרבה לפני שהירוקים קיבלו הגדרה עצמית, והגיע לבית הספר רכוב על אופניים למרות שהיה מוגדר כיום "מורה ותיק".

העולם אולי היה רוצה להיות שייך לצעירים כי זה נשמע נהדר בסלוגן, אבל העולם יודע שהוא צריך להמשיך להתקיים ולכן רק תמהיל מדוייק בין צעירים וותיקים יעבוד. גם בתעשייה, גם בשירותים, גם בשוק החופשי וגם במערכת החינוך. אל תמהרו לשלוח את המורים הוותיקים אל הקרח. יש להם עוד המון מה לתרום. השקיעו את המאמצים בנסיונות להבעיר מחדש את מדורת השליחות בעיניים ותראו כמה שכולנו נרוויח.

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספר "סוד השפע" שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים".

• לכל הכתבות בסדרה.