מנהיגים במלחמה ושלום
"כשאתה נמצא בשטח אתה חווה את הריחות והצעקות", אומר הצלם זיו קורן שמציג בימים אלה תערוכות בישראל וביפן. ב"רגעים של בית", תערוכה משותפת לו ולדוד רובינגר, הוא מציג את רגעי ההפוגה
"שרון, בזמנו, וגם ברק, הם שני אנשים שאם הם נכנסים לחדר ורואים צלחת בסקוויטים, הם לא יירגעו עד שלא יאכלו אותם. אני נותן להם לקחת ביס ורק אחר כך מצלם", אומר הצלם זיו קורן.
בדיוק כמו זיו שיש סיטואציות בהן הוא מפסיק לצלם, גם חתן פרס ישראל לצילום, דוד רובינגר, מפסיק. "הצלמים של היום", אומר רובינגר, "ירוצו לתפוס את ראש הממשלה אוכל במסעדה כשספגטי תלוי לו מהפה. זאת בעיה, אני לא חושב שצריך להראות את זה".
בין שני הצלמים קיים פער של כמעט 50 שנים ובכל זאת בימים אלו יוצאים השניים בתערוכה משותפת הנקראת – רגעים של בית, אותה אוצר יגאל שתיים. בתערוכה יציגו השניים צילומים של ראשי ממשלות ושרים ברגעים אינטמיים. כאן נוכל לראות את עמיר פרץ גוהר על קרש גיהוץ ואת בגין והנכדה שלו מתחבקים.
מלחמות של אז והיום
מדובר בשני צלמים שבעי קרבות שראו כבר אינספור גופות. חתן פרס ישראל, דוד רובינגר, חבר מערכת במגזין טיים היוקרתי והאיש שצילם את התמונה המפורסמת של הצנחנים בוכים בכותל ב- 67 ; וזיו קורן, מצלמי העיתונות המוערכים בעולם, שמצלם את המלחמות של היום. כאן, ובמקומות אחרים בעולם.
רובינגר מצלם את גולדה במטבח
"כל התערוכות שלי שנודדות בעולם", מספר רובינגר, "עוסקות בדברים הכבדים של החיים, מלחמות, בעיות כלכליות, התערוכה זאת עוסקת בצד הקל של החיים. מה עושים האנשים החשובים בבית".
גולדה שוטפת כלים במטבחון שלה, יצחק רבין, בן גוריון ופולה, אהוד ברק, אריאל שרון, ביבי, אהוד אולמרט ועוד כהנה וכהנה נשואי פנים מופיעים בתערוכה זאת כאחד האדם – בבית - כן, גם להם מסתבר יש בית.
"שרים וראשי ממשלות לא נותנים לכל צלם ועיתונאי להכנס אליהם לבית", מספר זיו קורן, "זה דורש אמון הדדי, אמון שנבנה בהרבה זמן. אני מאמין שאין טעם להוציא איש מהם באופן מביך או בחוסר כבוד. זה היה כרטיס הכניסה שלי. כך נוצרה מערכת אמון".
נמאס לה
מערכת אמון כזאת לא נוצרת ביום. רובינגר מספר שעבד עם גולדה הרבה מאוד זמן. "עשינו עליה כתבה מאוד גדולה בטיים. הסתובבתי איתה שבועיים. בהתחלה היא הסכימה. אחר כך נמאס לה ובסוף השלימה, הייתי שם אבל מבחינתה, כאילו לא הייתי קיים. ישבתי מתחת לשולחן בזמן שהיא האכילה את הנכד שלה וצילמתי. הלכתי איתה לקנות ממתקים ובגדים בשביל הילדים. זו היתה תקופה שבה שרים, ואפילו ראש הממשלה, הסתובבו בלי ביטחון ובלי בטיח. גולדה, כשהייתה שרת החוץ נכנסה לחנות לחפש בגד בשביל אחד מהנכדים שלה".
רובינגר מתעד את מנחם בגין והנכדה
רובינגר צילם את כל הגדולים. כשנכנס בפעם הראשונה לחדרו של בן גוריון "שיקשקו לי הברכיים", הוא מספר ומדגיש: "פעם, היתה יראת כבוד כשנכנסת לראש ממשלה."
רובינגר צילם הרבה ראשי ממשלות. את בגין צילם פעמים רבות "אם הייתי נכנס למשרד, מספר רובינגר, הוא היה מבקש ללבוש מעיל. הוא מאוד הקפיד על צורה ונימוסים". היום הדברים אכן נראים אחרת.
"זה לא רק שהצילומים היו בשחור לבן והיום הם בצבע", אומר זיו קורן, "זה דור אחר. ההבדל הוא לא רק בצלם אלא במצולמים. יש פשטות כמעט בלתי מוסברת בצילום של גולדה או בן גוריון. הם נראים אחרת מפוליטיקאים בני ימינו. הדור ההוא חי בצניעות".
בכל זאת הצליח קורן לפגוש שריד מאותה צניעות אבודה. "הייתי אצל אריק שרון בחווה כשלילי עוד היתה בחיים", הוא מספר, "ישבנו שם עם נחום ברנע. בשלב מסויים לילי נכנסה ואמרה - ארוחת הערב מוכנה. אז, נכנסנו למטבח ואכלנו קוטג' ועגבניות. ישבנו ארבעתנו סביב לשולחן ואכלנו קוטג'! ואתה אומר לעצמך, זה לא יאמן".
מגלי השלום להדי המלחמה
הרבה דברים שלא יאומנו ראו שני הצלמים הללו בקריירת הצילום שלהם. רובינגר ממרום 84 שנותיו הספיק לתעד במצלמותיו הרבה מלחמות, פעולות הפדאיון, גלי העלייה, החיים במעברות. רובינגר צילם את החפירות הארכיאולוגיות של יגאל ידין במערות ים המלח. הוא צילם את התנחלויות הראשונות, המגעים לשלום בין ישראל למצרים. האינתיפאדה הראשונה. עד היום הוא מצלם.
זיו קורן, צילם את כל קונפליקטים שחווינו בעשור האחרון – פיגועים, ההתנתקות, מלחמת לבנון השניה והיו עוד. על צילומיו זכה בפרסים רבים בארץ ובעולם. היום הוא מתזז בין יבשות. מצלם.
לפני כמה ימים חזר ממשימה עבור ניוזוויק בארה"ב שם תיעד את הבחירות. כמה ימים קודם לכן היה בקובה שם צילם את הכלא האמריקאי במפרץ גוואנטנמו. מלבד התערוכה – "רגעים של בית" עם רובינגר. הוא הספיק לסיים ולהציג תערוכה נוספת.
"יותר מאלף מילים" קטלוג התערוכה של זיו ביפנית
הוא מתראיין כשהוא בדרכו לטוקיו – שם יוצגו עבודותיו במטרופוליטן טוקיו - יותר מאלף מילים נקראת התערוכה המכסה עשור עקוב מדם של ההיסטוריה הישראלית. אל התערוכה מתלווים ספר וסרט שזכו לפרסים ותגובות נלהבות בארץ ובעולם.
התערוכה "רגעים של בית" היא מעין אתנחתא קומית בקריירה של שני הצלמים המוכשרים שמלחמות וקונפליקטים עומדים בדרך כלל במרכז עבודתם.
"אתה לא יכול להיות צלם עיתונות שחי פה ולא לעסוק בסכסוך", אומר זיו קורן, "אני לא רואה אופציה אחרת, זה סוג של אחריות; להראות את האמת. אבל האמת היא מצרך נדיר".
מתוך התערוכה "יותר מאלף מילים" של קורן המוצגת ברחבי העולם
"במלחמת לבנון למשל", אומר זיו, "עברנו חמישה שבועות של מלחמה ולא ראינו
לוחם חיזבאללה אחד. הלחימה של היום היא מי שרץ לספר לחברה. המלחמה האמיתית היא על דעת הקהל. מי שיצליח במלחמה על דעת הקהל הוא זה שיזכה במערכה".
"יש הבדל תהומי באיך כל אחד מהצדדים מציג את הצד שלו. בצד הישראלי סוגרים את הזירה ועד שלא מכסים את הגופות לא מכניסים את התקשורת. בצד הפלסטיני לא מזיזים את הגופות עד שהתקשורת לא מגיעה; ומציגים לראווה חלקי גופות של תינוקות. חוץ מזה, יש לנו בעיה, כי כשאת רואה תמונה של ילד זורק אבן על טנק לא יכולה להיות סימפטיה לטנק לא יעזור כלום".
לסיכום מסביר זיו כי התערוכה "רגעים של בית" היא מין הפוגה, עבור כולם, וגם עבור הצלמים. "כשמתבוננים בתמונה ממלחמה, מפיגוע", מסביר קורן, "הצופה משתמש בחוש אחד מבין החמישה. כשאתה נמצא בשטח אתה חווה את הריחות, הצעקות...."
- רגעים של בית, בחסות חברת בזק, תוצג במרכז עמיעד ביפו. התערוכה פתוחה לקהל הרחב ללא תשלום
