עדיף לאהוב ולכאוב? כבר לא בטוחה בכך
אז אומרים. לא רוצה את הבלבול בראש ולא את החור בבטן. לא רוצה לנסות למלא את החור שנפער, כמו מנסה להטביע אותי, בשופינג או בשוקולד. מצד שני, לא בטוחה שלקיום היתה משמעות אלמלא היו שזורים בו רגעים קטנים של אובדן חושים
אומרים שעדיף לך לאהוב ולכאוב, מאשר לא להרגיש כלל. אז אומרים. אני כבר לא בטוחה כל כך. לא רוצה את הבלבול בראש ולא את החור בבטן. לא רוצה לנסות למלא את החור שנפער, כמו מנסה להטביע אותי, בשופינג או בשוקולד. לא רוצה את חוסר היכולת להתרכז בעבודה, בדברים הכרחיים של חול. די לי.
מצד שני, אני תוהה, למה לי לרצות להתרכז בכל היתר? למה לי לבחור בחיים של סדר? הרי לרגע היה לי נדמה שאנחנו כאן כדי לסחוט את הלב עד כלות, להרגיש עד הסוף, להתבלגן בבטן. לא בטוחה שלקיום היתה משמעות כלשהי, אלמלא היו שזורים בו רגעים קטנים של אובדן חושים, כאלה בהם, נניח, מרגישה את הנשימות שלו על העורף שלי.
לפעמים נדמה שאנחנו כבר לא בטוחים במה להאמין, מחפשים תשובות בכל מיני מספרים, אולי עדיף שלפחות את האמונה באהבה לא נרשה לעצמנו לזנוח. אני חושבת להרשות לעצמי לאהוב ולהתרסק על חורבותיה של שפיות, לא להיות מפונקת מדי. הרי לחיות בתוך אגדה זה כל כך המאה שעברה, היום אנחנו חיים בתוך דרמה אינטרנטית, נותנים לאנשים לחלוף על פנינו, שוברים כלים, נשארים כמו שבר כלי בעצמנו, ושוב מתאחים. משחקים בנד-נד. תעצרו, אני על סף בחילה בעצם.
הכל חפוז, פיראטי, מיידי, השתנינו, גם ביחסים
היום כבר לא חיים "באושר ועושר עד עצם היום הזה". רודפים אחרי העושר, זה בהחלט, חושבים שמצאנו אושר, נשארים מבולבלים. "את מבינה?" אני מסבירה לאט לבחורה המתרפקת שבתוכי, "כבר לא הגיוני להיתפס לרעיון הרומנטי של להזדקן ביחד, כשבקושי מצליחים להתעורר ביחד בשבוע שאחרי". להווה יש חוקים אחרים. מנסה להתחיל להפנים, אנחנו כבר לא מאזינים לתקליטים, בקושי קונים דיסקים, הכל חפוז, פיראטי, מיידי, השתנינו, גם ביחסים. יותר לגיטימי להתגרש, יותר לגיטימי להחליף בן זוג בחיים, אנחנו יותר מתלבטים, יותר מתחבטים, יותר חושבים "שמגיע" לנו "יותר". יותר טועים?
אפשר להאשים אותנו? סיפרו שיש לנו אי שם נפש תאומה, שכשניפגש נדע שזה "זה". האמנו. בינתיים, מקשיבים למילים של שיר שחוזר ומנגן - כמה שיותר טוב כלום מכמעט, ושוב לוחצים על מקש ה"נקסט". הפחד להישאר עם מישהו אחד ולא להכיר את הנפש התאומה שמחכה לנו בעולם מכתיב לנו התנהגות רובוטית. אבל אנחנו אנשים בשר ודם, ולב גם. איש חכם הסביר לי שמרוב חיפושים, שכחנו למצוא, שלא כך עושים סקר שוק.
תראו אותנו, מכורים להתחלות, הרי שכשעוברים בין אנשים, לא באמת מצליחים להכיר, ספק אם מנסים. כשמתיימרים לחשוב שיש משהו טוב יותר, מתאים יותר, נוצץ יותר, לא רואים את מה שיש כאן ועכשיו, שלפעמים מסתבר שהוא הרבה יותר מסתם – כמעט.
אז זהו, הנשימות שלו כבר פסקו לחמם אותי. עכשיו רק כמה רוחות של שינוי נושבות באוזניי, לוחשות לכאוב פחות, לשנות תפיסה. "העולם של היום הוא לא העולם שגדלת במחשבות עליו. תעזבי את הקסטות, תעברי לאם פי 4. אם תחיי בעבר, תפספסי את ההווה, ובהווה - יום אחד הוא איתך, יום אחד הוא נלחץ. אל תבהלי, לכי הלאה גם את".
יודעת עכשיו שלכל סיר יש כמה מכסים
נערה בת 16 האמינה שלכל סיר יש מכסה, תפיסה כזו שעזרה לה להחזיק מעמד בזמן שכל השאר החזיקו להן חבר. בחורה, עשר שנים אחרי, יודעת שלכל סיר יש כמה מכסים, ושבכלל המטאפורה הזו לא מתאימה לה, שנייה על להבה ונכווית. אם לא הוא, יבוא אחר. יכולה לרצות מישהו אחר, אבל לא יכולה שלא לתהות מתי בעצם הסחרחרה הזו תחלוף, ושניים ייעצרו. בשמה של רצינות, תשמעי אותו אומר - איתך אני דווקא מאוד רוצה להישאר.
אני רוצה ביטחון. אני שומעת הד צחוק באוויר, לועג לי. "כלום לא באמת בטוח פה, לעיתים נדמה שגם ההווה מוטל בספק. נסי לחיות בלי לחשוב במקום".
"תביא דלי", אני מבקשת מהלועג.
אני רוצה להקיא. אני רוצה קצת לישון.
- רוצים לקרוא עוד על התמודדות עם אהבה כואבת? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
