איך ללכת למסיבת רווקים ולחזור בלי מחלת מין

החברים שלי משחקים פוקר פעמיים בשבוע. בדרך כלל אני לא מצטרף אליהם, כי אני עובד בעיתון ומרוויח מספיק כסף בשביל פוקר או אוכל, אבל הפעם לא היתה לי ברירה אלא לשחק: הייתי תקוע איתם בווילה, במסיבת רווקים של שלושה מהם. או כמו שאנחנו קוראים להם, שלושת אלה שלא נראה יותר לאיזה שבע שנים. סתם, ברור שאני צוחק. סטטיסטית, לפחות אחד וחצי מהם יתגרשו הרבה קודם.

מסיבות רווקים הן מההמצאות המטומטמות ביותר בעידן המודרני. לא צריך לקבל מספיק בקושי בשלוש יחידות סוציולוגיה בשביל להבין את זה: הן מביכות, הן מתישות, והן גורמות לחתן לבטל את החתונה לעיתים הרבה יותר מדי רחוקות. חוץ מזה, אם אתם מגיעים למסיבות הרווקים שאני מגיע אליהן, אז בתשע מתוך עשר פעמים עמרי יתעלף מאלכוהול וייפול על הרצפה בסלון עירום ומפושק.

כדי להימנע מזה, בעיקר מהקטע שבו אנחנו חוזים בנקבים של עמרי, הפלג המארגן של החבר'ה החליט לערוך מסיבת רווקים מסוג שונה - משהו עם יותר תוכן מהעניין הרגיל של 15 גברים ולא מספיק אלכוהול בשביל לטשטש את הדמיון בין החשפנית לחנן עשראווי. אז חוץ מהאלכוהול ומהחשפנית, הפעם כללה התוכנית שלנו למסיבה גם פוקר וגם חלק אמנותי: עוד חשפנית. אחרי הכל, לא כל יום אתה מלווה שלושה חברי ילדות לטעות הכי גדולה שהם עשו מאז שהצביעו קדימה (מזל טוב. רק אושר ועושר).

אגב טעויות, הפסדתי מאה שקל בפוקר. זה לא נורא, כי היה בתוכי אלכוהול בהרבה יותר ממאה שקל, אבל גם לא נעים, כי אני צריך את הכסף הזה. הנה סיבוב אחד שאני מצליח לזכור:

"אני משווה", אמרתי לדמויות המזוקנות שמולי.

"חתיכת פחדן", ענו לי שני המלכים.

מילים חזקות בשביל אנשים בשמלה.

אז כמו שאתם מבינים, יכולתי לצאת בהפסד רציני יותר ממאה שקל. בטח בהתחשב בכך שעכשיו כשהתפכחתי, נזכרתי שאני לא יודע לשחק פוקר.

אחרי שצחקנו, הגיע הזמן לעבור לקטע האמנותי. מאז שהקדשתי טור לאיכות הירודה של מועדוני החשפנות בישראל, לא חולף יום בלי שמישהו פונה אלי וקורא לי "חרא". נכון, זה קרה גם לפני שהתלוננתי על מועדוני החשפנות, אבל מאז זה לא רק החברה שלי. יש האומרים שאני לא מוסמך לשפוט חשפניות; אחרים טוענים שהביקור האחרון שלי במועדון חשפנות ישראלי היה בגיל 14, ושאני לא רואה טוב בגלל יותר מדי אלכוהול ונאפס. אל תעשה עכשיו פרצוף תמים, אבא. ותפסיק להגיד נאפס.

כדי לחזור עם דיווח הוגן ומעודכן למען קוראינו מהמגזר הערבי ובני ה־18 - הקהלים המסורתיים של מועדוני החשפנות - רציתי לבחון מקרוב את החשפניות שלנו. אלא שהפוקר קצת דפק אותי: הגעתי לחלק האמנותי בלי כסף ללאפה, שלא לדבר על לאפ־דאנס. הפלג המארגן, בני (שם בדוי) ושמינה (שם מוזר בדוי) הבטיח לי שהן בליגה בינלאומית, אם כי הוא סייג ואמר שאחת מהן סובלת מפציעה קלה. מתוך סקרנות שאלתי איפה הפציעה, והוא אמר שבפרצוף.

לחשפניות קראו כריסטינה ושירז, והן באמת היו פצצות. פצצות מלוכלכות, אבל פצצות. אמנם לא זיהיתי סימני החלמה בפציעת הפרצוף של כריסטינה - תוצאה מצערת, התברר, של תאונה גנטית - אבל כפיצוי היה לה גוף פוטושופ. היא תפסה לי את היד והעבירה אותה על התחת שלה (כנגד רצוני, אם שואלת אתכם בחורה), וזה היה לא רע בכלל עד שהרגשתי מרקם מחוספס.

"מה אמרתי לך", שאל שמינה, "יש חשפניות פצצות בארץ או מה?".

"אין שום סיכוי בעולם שהן לא זונות", עניתי.

"נו, מעולה, אז יש גם זונות פצצות בארץ".

עם ההיגיון הזה היה לי קשה להתווכח.

בינתיים סיימו הבנות לרכב על החתנים ואז לחשו להם משהו באוזן. רגע אחרי שהן עזבו, שאלתי את דאם אנד דאמר אנד דאמסט מה הן לחשו.

"הן שאלו אם אנחנו רוצים משהו מעבר", ענה דאם.

"מה עניתם?", התעניינתי. ריח הבושם הזול עדיין עמד באוויר, מתחרה בניחוח הכלמידיה.

"לא תודה", השיב דאם, "אנחנו לא עד כדי כך חרמנים".

מצד שני אתם מתחתנים. בטח עוד תהיו.

בעודי מתלבט אם להוסיף מרכאות למשפט הקודם כדי שזה ייראה כאילו אמרתי לו את זה, כריסטינה חזרה לווילה והלכה ישר לכיוון שלי. אמרתי לה שכן, אני מוכן לריקוד חינם, אבל היא רק רצתה לומר שבחוץ, על השיחים, שוכב מישהו עירום ומפושק בתוך הקיא של עצמו. אמרתי לכם, הפעם רצינו משהו שונה.