שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    קליט מספיק לרינגטון

    האלבום החדש של קולדפליי מאכזב, מפני שהוא לא אמנותי, לא פופי, לא המנוני ולא סוחף. גיא חג'ג' חושב שלמרות כמה קטעים יפים, נראה שהכשרון נשאר מחוץ לאולפן


     

    ל"קולדפליי" יש כוונות אציליות: להביא לכדי מיזוג מושלם שאיפות אמנותיות והצלחה מסחרית. הם רוצים להגיע לכמה שיותר אוזניים, בלי שזה יפריע למימוש היומרות האמנותיות: שירי פופ בעלי ערך, המנוני איצטדיונים מעוררי השראה, לחנים קליטים מספיק לרינגטון ומרגשים מספיק כדי שנלמד לנגן אותם בגיטרה. זה יפה, וזה הצליח להם במידה מסוימת בשני האלבומים האחרונים. "Viva La Vida", האלבום הרביעי והחדש (שנכנס הישר לראש המצעד הבריטי תוך שלושה ימים)מכתיר את הניסוי ככישלון: ההצלחה עלתה לכריס מרטין כל כך גבוה לראש, שהמחוגים במכונת הניסוי ירדו מהפסים.

     

    בעידן הפוסט-אוקיי-קומפיוטר צצו כמה להקות בולטות ומשמעותיות בבריטניה, ו"קולדפליי" נראתה המבטיחה שבהן. "Parachutes", אלבום הבכורה הנפלא שלה, סימן את מרטין ככותב שירים מוכשר שמעביר מקסימום כנות במינימום אקורדים, ואת הלהקה שאיתו כמדויקת, פשוטה ועדינה, מבלי להתנפח.

     


    הקטעים הכי טובים מסתתרים בתוך רצועות אחרות. קולדפליי

     

    שני האלבומים שבאו לאחר מכן הציגו "קולדפליי" שונה ומשתנה. משירים מרגשים כמו "Yellow", "Shiver" ו-"Trouble" הבלתי נשכח, עברה הלהקה למכסחי-איצטדיונים כמו "Speed Of Sound" ו-"Clocks". בהכרזה על עצמה כלהקה הכי טובה בעולם ועם עבודת גיטרות נוסח U2 בשנותיה הטובות, נראה היה שלצד יצירת כמה שירים באמת-טובים (אבל אפילו ב-"X&Y" המלא-בעצמו), עסק המנהיג שלה, כריס מרטין, בעיקר בניהול מועדון המעריצים של עצמו.

     

    לזכותם של מרטין ושות', ייאמר ש-"Viva La Vida" מכיל שמץ תעוזה. עד עכשיו נזהרה "קולדפליי" שלא לצאת מהקווים: לא להסתכן ולשחק על בטוח עם שירים נוחים וצפויים. באלבום החדש יש כמה שירים, כמו "Violet Hill" או "42" - אולי השיר הטוב באלבום - שבהם קולדפליי מעזים להשתעשע קצרות עם מבנה שיר ודינמיקה מעט שונים מנוסחתם הרגילה. יופי, נחמה. עכשיו מה עם שירים טובים?

     

    הנחמה הגדולה ב-"Viva La Vida" היא שהוא אלבום די קצר. "Lovers In Japan" נשמע כמו מיליון שירי פופ-גיטרות מהאייטיז, "Violet Hill" בומבסטי ומתאמץ; "Strawberry Swing" הוא שיר סתמי ותפל שלא מתקדם לשום מקום; "Viva La Vida" לא היה נכנס לאוסף להיטי מונדיאל 98'; "Cemeteries Of London" נשמע כמו שילוב בין אדג' מ-U2 עם המתופף מ-"La Isla Bonita" של מדונה - וכל השירים החלשים האלה מתהדרים בחריזה קלושה ובקלישאות ריקות שיביאו כל מפעל סטיקרים לפשיטת רגל.

     

    מחשבות פופ נטו

    הקלה יחסית אפשר למצוא ב-"Yes", שאיננו מחורבן אך גם לא מעניין במיוחד; "!Lost" היפה, שמרגיש מוכר מהרגע הראשון; "Death And All His Friends" שברגעיו הטובים הוא סוחף למחצה ו-"Reign Of Love" הקצרצר והיפה, שמסיבה לא נודעת תקוע לו בסוף הרצועה של "Lovers In Japan". כמוהו, גם אחרי "Yes" יש עוד שלוש דקות מוזיקה נחמדה שלא קשורה לדבר, ואחרי השיר האחרון אפשר למצוא שיר קצרצר, נחמד ותלוש.

     

    למה הקטעים הכי טובים באלבום מתחבאים ברצועות לא להן? על פי ראיונות, נראה ש"קולדפליי" מנסים בכוח לשכנע את הקונים לרכוש אלבום מלא ולא שירים בודדים. זה טוב ויפה, אבל לא צריך להיות שיקול בכתיבת אלבום. היומרות האמנותיות והכישרון נשארו מחוץ לאולפן כשקולדפליי התעסקו במחשבה מה ימכור יותר, מה יקפיץ את הקהל בהופעות, ואיפה ההמנון הבא. אלו מחשבות פופ נטו, לגיטימיות ללהקה שמכריזה על עצמה שהיא הכי טובה בעולם, לא ללהקה שבאמת מנסה להיות כזו. רוצים להיות הכי טובים, להשאיר אחריכם מורשת? תתפשטו משיקולי המכירות, מהחריזה שפונה לכל ילד בן עשר ומהניסיון לתפוס מרובה ולהישאר ריקניים - תנו לנו יצירה כנה, חפה מיומרות, אמיתית. תראו איזה יופי זה הצליח לכם באלבום הראשון. זה לא שאתם לא יכולים.

     

    האלבום החדש של "קולדפליי" מאכזב (ואני כותב את זה בצער, כי אני מחבב את קולדפליי) כי הוא לא מצליח להיות שום דבר - לא אמנותי, לא פופי, לא המנוני סוחף, לא מרגש ועמוק. בשם השינוי (שאכן התבקש) הם זנחו גם את הדברים הטובים שהיו להם. אם אתם מחפשים להקה בריטית פוסט-רדיוהד עם סולן כריזמטי ורגיש, שעושה רוק גיטרות/פסנתר אינטליגנטי ומרגש - האלבום האחרון של Elbow יספק את החשק. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מכיל שמץ תעוזה. קולדפליי
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים