שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בליין שתיין וחרמן
    גיבורי התנ"ך היו בני אדם ולא קדושים, טוענת אריאנה מלמד למקרא הרשימה של דורון קורן על רידוד גיבורי התנ"ך בספרות הישראלית החדשה, ומאשימה אותו בצנזורה

    כמו דורון קורן, גם אני שמחה על כל כותר חדש ובו עיסוק בגיבורי המקרא וספרי הנביאים: לפיכך התחלתי לקרוא בשקיקה ברשימה שלו שפורסמה כאן, ולהוותי מצאתי רוח צנזוריאליית במסווה של אהבת התנ"ך. הפיתוי להתווכח עימו כה גדול, עד שלא יכולתי לעמוד בו.

     

    טענתו הכללית של קורן היא, שבמספר גדול של ספרים שראו אור לאחרונה (ואחד שחודש, "דו"ח המלך דויד" של שטפן היים) גיבורי ספר הספר "מבוזים" או מוצגים באופן נלעג, מבזה, ולכן "ככה הם נראים, גיבורי התנ"ך שלנו, לאחר שהפכו בידי אותם סופרים ל"בשר ודם", כלומר, לאחר שנסחטה מהם כל טיפה של שאר רוח ושל השראה. מין גיבורים בגובה העיניים, שהן העיניים הנמוכות והציניות של מספריהם".

     

    מבין הדוגמאות שקורן מביא לענין זה, הרשו לי להתייחס לשתיים: דוד ושמשון, אבל עוד לפני כן צריך לומר שאין שום אפשרות הגיונית "לבזות" גיבור מיתולוגי בהצגתו כחוטא ונואף או שפל רוח ובוגד או אפילו טיפש, כפי שאברהם מוצג על ידי כמה מחברים.

     

    גיבורים מיתולוגיים נמצאים עימנו עד היום מפני שסיפורם גדול מכל מפרשיהם, והזכות נתונה לכל אחד לפרש על פי דרכו, מחז"ל ועד יאיר לפיד, מרבי דון יצחק אברבנאל ועד למאיר שלו. לא כולם יסכימו עם הפרשנות האורתודוכסית, וכמעט לכל אחד מהם יש חירות של יצירה שקורן, בטיעונו המשונה בדבר "כבודם" של המבוזים, פשוט מבקש לשלול.

     

    פגומים

    בני אדם חיים אפשר בהחלט "לבזות", אבל מצוות השמירה על כבוד הגיבור העתיק והמת לא מוכרת לי אלא מהצעת אי אמון שהוגשה על ידי המפלגות החרדיות ב- 1994, כמדומתני, אחרי ששמעון פרס אמר בכנסת, "לא כל מה שדוד המלך עשה על הגגות נראה בעיני יהודי או מוצא חן בעיני".

     

    בתנ"ך אין קדושים. וטוב שכך. גיבוריו האנושיים כמעט תמיד פגומים במעשיהם, אם על דרך החטא, אם מחמת שלא הבינו די הצורך את התכנון האלוהי עבורם ועבור מקורביהם, ואם מפני שהם, בשתי מלים, בשר ודם. כלומר, יש בהם גם שאר רוח וגם השראה אבל גם אנושיות חמקמקה, מתעתעת ורב-רובדית שהופכת אותם מרתקים כבני אדם וכגיבורים ספרותיים: לעומת זאת הגיוגרפיה, יודע כל סטודנט מתחיל לתאולוגיה קתולית, היא שעמום אחד גדול.


    משה שמיר. "כבשת הרש" הפוליטי והמבריק

     

    קחו למשל את דוד. דוד המקראי, לא זה של "אלוהים יודע" החמוד של ג'וזף הלר, או של "כבשת הרש" הזועם והפוליטי והמבריק של משה שמיר וגם לא את זה שאני אוהבת במיוחד ועוד מעט אסביר מדוע, "דוח המלך דוד" של שטפן היים.

     

    דוד המקראי, והנה כמה אפיזודות מחייו, מתוך ספר הספרים עצמו. זוכרים את מיכל שצחקה לו עם ארון הברית בדרך לירושלים, כשפיזז וכרכר? ובכן, כשמיכל עזרה לו להימלט מפני שאול בטרם נישאו, הוא כלל לא העמידה על מצוות כיבוד אב והשתמש בה באורח די מניפולטיבי כדי לקדם את מטרותיו: אז ואחר כך, כשנישא לה משיקולים ציניים לגמרי.

     

    וזה עוד לפני פרשת בת שבע המתרחצת, ואוריה הנגזל, ופרי הבטן שנולד מיחסי הניאוף האלה שדינו היה מוות, ופרשת אמנון בנו של דוד שאנס את תמר, ואבשלום בן דוד שרצח את אמנון ומרד בדוד ומת בעצמו וכך סלל את הדרך לירושת המלכות לאדוניהו בן חגית – ומאותו רגע ואילך היה ברור שחייה של בת שבע נתונים בסכנה, וגם שלמה לא ישרוד מפני שאדוניהו יעשה הכל כדי להזכיר את חטאו הנורא של דוד, ומכאן מסע השתדלנות של בת שבע להמליך את שלמה דווקא למרות שזה לא התור שלו. על מסע השתדלנות הזה והיבטיו הפוליטיים כתב יפה דון יצחק אברבנאל, בהחלט לא מישהו שביזה את גיבוריו.

     

    רגע, עוד לא גמרנו. שלמה המלך, החכם באדם? אחרי ההדחה המוצלחת של אדוניהו הוא עדיין חושש מפני השפעתו הפוליטית של המודח, ולפיכך, כשאדוניהו מבקש לשאת לאשה את אבישג השונמית, זאת שחיממה לדוד את המיטה כשהיה לו קר בזקנתו, הוא מזדעק בתואנה של ביזוי כבוד האב המת ומייד מורה על הוצאתו להורג של אדוניהו. אכן, משפחה נורמטיבית. למופת.

     

    כל זה מופיע לא בדמיוני הקודח אלא ב"ספר אלוהים היחיד", כפי שדורון קורן קורא לו. סליחה, לא הכל: מ"דברי הימים" נשמט סיפור בת שבע על הגג. למה? צנזורה של עורכים, ככל הנראה: מי שמאמין בקדושתו האלוקית של כל תו ותג בתנ"ך לא יקבל את ההסבר הזה, אבל מי שיודע כי התנ"ך נכתב לאט מאד ובהמון גרסאות במשך מאות שנים, מבין שמתישהו, כשבית דוד כבר איתן כמיתוס מלכותי מכונן, אי אפשר להמשיך ולדון בפרשת בת שבע בלי להסתכן.

     

    הקיצוני הראשון

    אפילו חז"ל לא עשו לו הנחות, רוב הזמן. חטאו היה ברור גם לאלה שהמציאו את הפתרון הפיקטיבי לפיו כל מי שיוצא למלחמה צריך לתת גט כריתות לאשתו לבל תיוותר עגונה, וכשאוריה יצא למלחמה אחרי שדוד שכב עם אשתו היא כאילו היתה כבר גרושה, וזה ממש בסדר.

     

    דוד היה ונותר דמות מדהימה בקיצוניות של מעשיה ומחדליה, בגבורתו העילאית מול גולית ובחמלתו המניפולטיבית כלפי שאול ובאהבתו הענוגה והשירית ליהונתן ובזעמו הקדוש על מיכל ובניאופו ובזקנתו. ודוד היה משום כך לגיבור שסופרים רבים התאוו לכתוב אותו על יסוד הסיפור המקראי, שהוא תמיד קצרצר, דל בפרטים ולעתים מסוכסך עם עצמו.

     

    מתוך התאווה הזאת – בלי תאווה אי אפשר לכתוב – יצא, למשל, "כבשת הרש" של משה שמיר. לו דורון קורן היה מתייחס אליו, וודאי היה רואה גם בו "ביזוי" של הדמות, באשר הדובר בספרו של משה שמיר הוא אוריה, ונקודת המבט שלו בהחלט לא מחמיאה למלך: אבל יש גם ענין חמור מזה, לשיטתו של קורן, כי הרי משה שמיר כתב את "כבשת הרש" גם כאלגוריה לשלטונו של דוד בן גוריון, מלך מפא"י, בימים ששמיר עצמו עדיין החזיק בדעת מיעוט מפ"מניקית. ספר מעולה, וחבל שכבר לא קוראים בו כמעט.

     

    ועוד ספר מעולה יש, ושמו "דו"ח המלך דוד" של שטפן היים, סופר יהודי-גרמני ומחברו של "אחשוורוש היהודי הנודד". היים ממציא מחבר פיקטיבי שעובד עבור ועדה דמיונית שמתפקידה להציג את דוד המלך באור ה"נכון".


    יד אלוהים 

     

    זהו סיפור מדהים על צנזורה פוליטית ומחירה של החירות, על משוגותיהם של בני אדם וכיצד אפשר לנצל טירוף של אדם אחד – שאול המלך – לקידומו הפוליטי של אופורטוניסט חכם וחסר מעצורים כמו דוד. כששטפן היים מייחס לו מעשים הומוארוטיים בתשלום עם שאול, זה באמת כלום לעומת מה ש"ספר אלוהים היחיד" מייחס לו.

     

    גדולתו של היים היא בין היתר בשחזור הייצרי העז, הגראפי והפלסטי, של ירושלים שמעולם לא ביקר בה. גם אנחנו, קוראיו, לא ביקרנו בעיר דוד לפני שלושת אלפים שנה כמעט, אבל אם היא מתוארת כ"מצחינה" ודורון קורן מתרעם, מוטב היה לו לפתוח כמה ספרים על אודות התקופה ולהבין שהסרחון היה גם היה אלמנט בולט בעיר קטנה, צפופה, בלי ביוב, מקררים ודאודורנטים, במיוחד בשלושת הרגלים כשכל העם ניסה להגיע ולא היה אפילו צימר פנוי אחד, שלא לדבר על שירותים כימיים.

     

    כן, ירושלים הסריחה כאתר המנגל הגדול ביותר בעולם העתיק, כוהניה היו מדושני שומן כבש, קדשותיה – זונות מכל לאום עתיק אפשרי - הרוויחו יפה, והעם עשה מיני דברים לא ראויים תחת כל גבעה ועץ רענן. גם קקי.

     

    ז'בוטינסקי מאשים

    ונעבור לשמשון. לשיטתו של דורון קורן, אפשר להציג את גיבורי התנ"ך גם אחרת. הנה, עובדה, "שמשון" של ז'בוטינסקי. לענין זה אין לי אלא שתי גבות להרים בתמיהה גדולה ומתוך אהבה עמוקה ורבת שנים לספר. נתחיל בכך שז'בוטינסקי מתאר את שמשון כליצן, פוחז, רמאי ובוגד שגנב ברזל ממארחיו הפלישתים והעבירו לבני ישראל על מנת שהללו יחשלו מהם כלי מלחמה בפלישתים עצמם.


    שמשון. הלך שבי אחר הפלישתים

     

    לא בדיוק תיאור מחמיא, אבל זה עוד כלום לעומת עיצובה של דלילה כדמות הטראגית האמיתית בסיפור, ולעומת שורה ארוכה של מעשי עוולה שהמקרא לא מייחס לשמשון וז'בוטינסקי דווקא כן, כולל העובדה ששמשון פשוט הלך שבי אחר העליונות התרבותית של הפלישתים – אותה ז'בוטינסקי ממציא יפה כל כך בספר – עד שנקרע בין התוכנית האלוהית לבין חייו כנהנתן (בעצם, בליין ושתיין וזיין, אם רוצים לדייק). חשש עמוק מתעורר בי שדורון קורן ואני לא קראנו את אותו ספר עצמו.

     

    והחשש מתגבר כשקורן משבח במילה או שתיים את "דבש אריות" של דויד גרוסמן, וקורא לו מסה "חכמה ועסיסית". הוא צודק בזה, אבל לא מנימוקיו, כי שמשון של גרוסמן מוצג בספר לא רק כמוכה טרגדיה וחולה ברעב אינסופי לאהבה שמידותיה בלתי אפשריות עבור הוריו, אלא גם כרוצח המונים מתועב.

     

    כן, כן. כך מתייחס גרוסמן לפרשת שלושים הפלישתים ששמשון קטן בזעמו רק מפני שהתחשק לו: רצח סיטונאי של חפים מפשע. וכך שמר גרוסמן על "כבודו" של שמשון? לא ולא: הוא פשוט הוסיף עוד נדבך להסתכלות ארוכת שנים בגיבור גדול, מדהים, מעונה, רוצח – ובסופו של דבר גם סוג של ברוך גולדשטיין שמתאבד ונוקם, כבר לא ברור בדיוק על מה.

     

    קורן סבור שה"אשם" בהצגת הגיבורים כ"נלעגים" טמון באקדמיזציה של לימודי התנ"ך בבית הספר. אין שק חבטות ראוי יותר ממשרד החינוך, אבל במקרה הזה אפשר בהחלט להסתדר בלעדיו. הרבה

    לפני שילדינו נאלצים ללמוד מי-אמר-למי בבתי הספר החילוניים בהם נמנעים בקביעות מדיון באלוהים, הם חשופים לגיבורי-על די מורכבים כמו ספיידרמן ופיטר פן והקוסם מארץ עוץ, אם נזכיר רק שלושה מסובכים ורב רובדיים.

     

    במקום הזה הייתי רוצה לראות המון ספרים וסרטים וסדרות טלויזיה לקטנטנים חילוניים על אודות גיבורי התנ"ך. מה שיש הוא לעתים קרובות דבילי ומבייש, וודאי מגמד את ערכם הנראטיבי והעלילתי של סיפורים מופלאים שילדים מקשיבים להם בשקיקה, אם רק מספרים אותם נכון.

     

    ועוד משהו: פעם, כש"והגית בו יומם ולילה" נעשה בעיקר על דרך הסיפור מאב לבנו ובעיקר בעל פה כי לא כולם קראו ולא לכולם היה מקום לאחסן המוני לוחות חרס כתובים, בהחלט חשבו שדמויות מורכבות לא יערערו את נפש הילד המאזין. ולא, לא חלקו להן כבוד שלא במקומו, וגם לא צינזרו, ומשום כך הם שרדו. לשיטתו של קורן, צריך לנהוג בהם כבוד – כדי שישעממו עד שייעלמו. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים