שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זהות כפולה
    "הכפיל", ספרו השני של דוסטויבסקי, מספר את ספרו של האדון גוליאדקין שמגלה יום אחד שנולד לו כפיל שהופך לאויבו המושבע. קבלו את הפרק הראשון מתוך תרגומה של דינה מרקון

    היה שמונה בבוקר בקירוב, כשהיועץ הטיטוּלרי יאקוב פֶּטרוֹביץ' גוֹליאַדקין ניעור לאחר שינה ארוכה, פיהק, התמתח, ולבסוף פקח את עיניו לגמרי. ואולם, כשתי דקות הוא שכב על מיטתו ללא ניע, כאדם שעדיין איננו בטוח אם התעורר או עודו ישן, אם כל המתרחש סביבו מתארע במציאות ובהקיץ, או שמא אינו אלא המשך של חלומות הלילה הסתורים והמבולבלים שלו.

     

    עם זאת, עד מהרה החלו חושיו של האדון גוֹליאַדקין לסגל לעצמם ביתר בהירות וביתר חדות את רשמיהם המורגלים, היומיומיים. מוּכָּרים ניבטו אליו הקירות הירקרקים-המלוכלכים, המפויחים והמאובקים של חדרו הקטן, שידת עץ המהגוני, הכיסאות דמויי עץ המהגוני, שולחן צבוע אדום, ספה תורכית אדמדמה מצופה שעוונית, מעוטרת פרחים ירקרקים, ולבסוף, הבגדים שהוסרו אתמול בבהילות והושלכו על הספה בפקעת סתורה.

     

    לבסוף, יום סתווי אפור, עכור ומלוכלך הציץ אל חדרו בזעפנות כה רבה ובהעוויה חמוצה כל-כך מבעד לזגוגיות החלון העמומות, עד שלאדון גוליאדקין לא נשאר עוד צל-צלו של ספק שאינו נמצא בממלכה עלומה מעבר להרי החושך אלא בפטרבורג, עיר הבירה, ברחוב שֶׁסְטִילַבוֹצְ'נַיָה, בקומה הרביעית של בניין אחד גדול מאוד הנטוע איתן על יסודותיו, בדירתו-שלו.

     

    לאחר שהגיע לתגלית כה חשובה עצם האדון גוליאדקין בתנועה עוויתית את עיניו, כמֵצֵר על השינה שהתפוגגה זה לא כבר ומבקש להשיבהּ לרגע קל. אך כעבור דקה קפץ מהמיטה בניתור אחד, מִשֶׁקָלַע, יש להניח, לאותו רעיון שסביבו סבו מחשבותיו הפזורות עד כה, מחשבות שלא הושלט בהן הסדר הראוי.

     

    לאחר שקפץ מהמיטה רץ מיד אל ראי קטן עגול שעמד על השידה. אף-על-פי שהדמות המנומנמת, כבדת הרואי והקרוחה למדי שהשתקפה היתה בפירוש ממין החסרות ייחוד עד כדי כך, שבמבט ראשון לא עוררה תשומת-לב יתרה של שום אדם, נראה שבעליה נשאר שבע רצון לגמרי ממה שנגלה לו.

     

    "מה היה יכול לקרות", אמר לעצמו האדון גוליאדקין בחצי-קול, "מה היה יכול לקרות אילו הייתי מתרשל היום באיזה דבר, אילו למשל משהו לא היה כשורה - היה צץ לי איזה פצעון לא-נחוץ או מתרחשת איזו אי-נעימות אחרת; אם כי, בינתיים הכול לא רע; בינתיים הכול מתנהל טוב".

     

    שמח מאוד שהכול מתנהל טוב, הניח האדון גוליאדקין את הראי במקומו, ואף-על-פי שהיה יחף, ועדיין לא הסיר את הלבוש שהיה רגיל לפרושׁ בו לשנת לילה, רץ אל החלון, ובעניין ניכר החל לתור בעיניו אחר דבר-מה בחצר הבית שאליו השקיפו חלונות דירתו.

     

    כפי הנראה גם מה שמצא בחצר השביע לגמרי את רצונו; פניו אורו בחיוך של נחת. אחר-כך - אם כי לא לפני שהציץ תחילה מאחורי המחיצה, אל חדרונו של פֶּטְרוּשְׁקָה, המשרת שלו, וּוידא שפטרושקה לא שם - פסע על בהונות רגליו אל השולחן, פתח במפתח מגרה אחת, פשפש בפינה המרוחקת ביותר של המגרה הזאת, שלף לבסוף מתחת לערמה של ניירות צהובים מיוֹשֶן ופסולת למיניהָ ארנק ירוק ומרוט, פתח אותו בתשומת-לב והציץ בזהירות ובהנאה אל המדור הרחוק והנסתר ביותר שבו. יש להניח שחפיסה של שטרות ירקרקים, אפרפרים, כחלחלים, אדמדמים ואף ססגוניים ניבטה גם היא בחביבות רבה מאוד ובסבר פנים יפות אל האדון גוליאדקין; בפנים נוהרות הוא הניח את הארנק הפתוח על השולחן לפניו ושפשף בחוזקה את ידיו, כאות לנחת רוח רבה מאין כמותה. לבסוף שלף אותה, את חפיסת השטרות המנחמת בהנפקת אוצר המדינה, ובפעם המאה, יש לומר, מאז יום אתמול, התחיל סופר ומונה אותם שוב, ממולל בקפידה כל רצועת נייר בין האגודל לאצבע המורה.

     

    "שבע מאות חמישים רובל בשטרות!" סיים לבסוף בחצי-לחש. "שבע מאות חמישים רובל... סכום נכבד! זהו סכום נחמד", המשיך בקול רוטט, קצת חלוש ורפה מהנאה, מהדק את החפיסה בין אצבעותיו ומחייך חיוך רב-משמעות. "זהו סכום נחמד מאוד! נחמד בעיני כל אדם שהוא! הייתי רוצה לראות עכשיו בן-אדם, שהסכום הזה הוא בעיניו סכום פעוט? סכום כזה יכול לקחת את הבן-אדם רחוק..."

     

    "אבל מה זה צריך להיות?" חשב האדון גוליאדקין, "איפה פֶּטרוּשׁקָה בכלל?" בלבוש שלגופו, שעדיין לא החליף אותו, הציץ פעם נוספת מעבר למחיצה. פטרושקה שוב לא נמצא מאחוריה, וכָעַס, התרתח ויצא מהכלים רק הסָמוֹבָר לבדו שהונח שם על הרצפה, מאיים לעלות על גדותיו ללא הרף; מפטפט פטפוטים נלהבים, מהירים, פונה לאדון גוליאדקין בשפתו הקשה לפענוח, המשופעת צלילים גרוניים ושורקניים - מן הסתם כרוצה לומר: קחו אותי כבר, אנשים טובים, הרי אני לגמרי מוכן ומזומן.

     

    "ייקח אותו השד!" חשב האדון גוליאדקין. "הבהמה הרעה והעצלנית הזאת יכולה הרי להוציא את האדם מגדרו; איפה הוא משוטט?" אחוז התמרמרות שסיבותיה עמה נכנס אל חלל הכניסה, שהיה מסדרון קטן ובקצהו דלת המובילה אל חדר המבוא, פתח קמעה את הדלת הזאת וראה את השָׁרָת שלו מוקף חבורה נכבדה של אספסוף, ובו משרתים מכל המינים, מהבניין שלהם וגם שהזדמנו לכאן במקרה.

     

    פטרושקה סיפר משהו, השאר האזינו. כפי הנראה, לא מצאו חן בעיני האדון גוליאדקין לא נושא השיחה ולא השיחה עצמה. הוא קרא מיד לפטרושקה לבוא וחזר לחדרו לגמרי לא-מרוצה, ואפילו עצוב ונסער. "החיה הרעה הזאת מוכנה למכור בן-אדם, ואדון על אחת כמה וכמה, בעבור פרוטה שחוקה", חשב לעצמו, "והוא גם מכר, מכר בוודאי, אני מוכן להתערב שמכר בלי שיקבל גם קופייקה אחת. נו, מה?"

     

    "הביאו את המדים, אדוני".

     "תלבש אותם וגַשׁ הנה".

     

    לאחר שלבש את מדיו נכנס פטרושקה לחדרו של האדון, מחייך חיוך אווילי. התלבושת שעליו היתה מוזרה להפליא. הוא היה לבוש מדי שָׁרָת ירוקים, משומשים מאוד, עטורים סרטים מוזהבים שנתפוררו, מדים שנתפרו, ככל הנראה, לאדם הגבוה מפטרושקה באַרשׁין שלם. בידיו החזיק כובע, עטור גם הוא סרטים ונוצות ירוקות, ועל ירכו היתה תלויה חרב שָרָתים בנָדָן של עור.

     

    לבסוף, להשלמת התמונה, נאמן לנוהג החביב עליו להתלבש תמיד ברישול, בבגדי
    בית, היה פטרושקה יחף גם כעת. האדון גוליאדקין סקר את פטרושקה מכל עבר ושָבע רצון, ככל הנראה. המדים נשכרו, יש להניח, לרגל מאורע חגיגי כלשהו. עוד בלט לעין, שבשעת סקירת המדים הביט פטרושקה באדונו בציפייה משונה ועקב בסקרנות יוצאת מגדר הרגיל אחרי כל תנועה מתנועותיו, והדבר הביך את האדון גוליאדקין להחריד.

     

    "ומה עם המרכבה?"

    "גם המרכבה הגיעה".

    "ליום שלם?"

    "ליום שלם. עשרים וחמישה, בשטר אחד".

    "וגם מגפיים הביאו?"

    "וגם מגפיים הביאו".

    "גולם! לא מסוגל לומר 'הביאו, אדוני'. הבא אותם לכאן".

     

    • "הכפיל", פיודור דוסטויבסקי, הוצאת "עם עובד" ו"אמנות לעם"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים