שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגרינץ', קווים וקליפים לדמותו
    "הגרינץ'" עולה בסוף השבוע - הזדמנות להכריע אחת ולתמיד האם ג'ים קארי הוא נזק חקלאי או הגבר מהחלומות. שתי דעות קיצוניות (מסוכנות) ושני קליפים
    אוהבת אותו ברגש שונאת אותו בחום 

    "הגרינץ'", סרט כריסטמס חגיגי בכיכובו של ג'ים קארי על-פי ספר הילדים של ד"ר סוס – וגם הסרט הקופתי ביותר בארה"ב בחודש האחרון – יעלה בסוף השבוע בישראל. ביג-דיל? לא לגמרי. כריסטמס מעולם לא הלך פה חזק מדי, וסוס תמיד היה, מבחינתנו, שם מעורר חשד לדוקטור. מה עוד אפשר להגיד על "הגרינץ'"? הוא ירוק. אה, וגם ג'ים קארי. בואו נדבר שניה על ג'ים קארי.
    כמו חצילים וכבד קצוץ לפניו, ג'ים קארי חוצה את אוכלוסיית העולם למי שלא יכולים בלעדיו ולמי שלא מסוגלים איתו. לרגל יציאת "הגרינץ'" – ובעיקר מכיוון שמשעמם מדי לדבר על הסרט עצמו – הנה שתי הדעות הקיומיות האלה: בעד ג'ים קארי, נגד ג'ים קארי. אה, וגם שני קליפים משובחים מתוך "הגרינץ'" (פה קצת למטה, מצד ימין, תחת "אתרים נוספים", למרות שלא מדובר, כמובן, באתרים נוספים).




    אוהבת אותו ברגש
    במשחק המקדים הוא היה מזעזע. לרוע מזלי פגשתי אותו לראשונה כאיש הכבלים, והוא עורר בי בעתה כפסיכופט צעיר החודר לחייו של הנעבעך מתיו ברודריק ומבצע בהם מתקפת טרור מסויטת.

    למרות הרושם הראשוני הבעייתי שעורר בי ובמשפחת חבריי המורחבת, הלכתי לראות את "מסיכה", הסרט בו הוא מסתובב כמעט תשעים דקות עם מעטה גי'פה מגומי ירוק על הפנים, וקמרון דיאז לצידו. כבר שם, למרות החומר הדוחה, המימיקה המוטרפת וקואורדינציית הגוף הבלתי אפשרית, הוא החל לזעזע את הקופסה הרגשית שלי. מישהו – בחיים האמיתיים קוראים לזה חנון קלאסי – שצריך להתחפש בצורה כל כך קיצונית כדי להציל את הבייב הנפלאה דיאז ולנכס אותה לעצמו, הוא חתיכת מטאפורה קריאטיבית למתחזים ברשת. ואצל קארי זה לפחות הרבה יותר מצחיק.

    אבל את הכיבוש הסופי קארי רשם ב"מופע של טרומן" וב"אדם על הירח". מעבר לעבודת המשחק המופתית, משהו בנפש הנאיבית שלי ביקשה להאמין שטרומן ברבנק/אנדי קאופמן הם מראה מסוגננת של קארי האמיתי. נדמה לי, אם מותר אנאליזת אינסטנט, שהשנאה הלוהטת שהביעו כל מקורבי כולל כולם לברנש הזה, קארי, דחף אותי לראות את הסרטים הבאים שלו. אנדרדוגים תמיד ידעו ללחוץ על הכפתורים במכונה שלי הרבה יותר טוב מאלפי קולים סדרתיים שאין גרם נשמה לגרד מהם, למשל כמו הארכיטיפ השנוא שלהם קיאנו ריבס.

    קארי הוא הכל, רק לא קול. סף השליטה העצמית שלו נמחק כנראה בשלב הרחם. סעיפים פלסטיקיים כמו קור-רוח, אלגנטיות ואיפוק פשוט לא קיימים במנעד האנושי שלו. ונכון, הוא נוהג ללחוץ חזק על דוושת ההגזמה – בסלפסטיק, באינפנטיליות, במצבים המוטרפים שהוא מביא אליהם את שרירי הפנים והגוף שלו. אבל כל אלה הם מסיכה ערמומית, חתרנית אפילו, דרכה הוא מפצח קופות ואת הבחורות הנכונות (עם הסתייגות מסוימת מלורן הולי הקרציה). כשצולחים את השפה החיצונית הקיצונית שלו, נחשפים לשחקן אינטיליגנטי עם אוסף תכונות משכנע שהוא מביא לדמויות שלו, אידיאליזם נאיבי, חום, רכות, ונדיבות מלווה בהומור אפילו לאויבים הדמוניים ביותר. תכונות שעושות אותו סקסי בצורה מטורפת, כמו שהוא אוהב. קווים פנטסטיים של גבר כמו שגבר צריך להיות.

    ריקי כהן

    חזור למעלה
    שונאת אותו בחום
    אז מה הדבר הראשון שעולה לך בראש כשאתה חושב על "הגרינץ'" בכיכובו של ג'ים קארי? לי זה מזכיר את סצינת הריפוי שעובר מלקולם מקדואל ב"התפוז המכני".

    ספר הילדות האהוב עלי במיוחד של דוקטור סוס הופך לחלום בלהה בגילומו של השחקן המעצבן בכל הזמנים, ממש כמו שבטהובן, שכל-כך אהוב על גיבור סרטו של קובריק, הופך מבחיל כשהרופאים שמטפלים בו משלבים את הסימפוניה התשיעית בסצינות המתעדות את זוועות הנאצים. כמו ב"התפוז המכני", שם מטיח הגיבור לרופאיו שזהו חטא לשלב בין המוזיקה השמיימית של בטהובן לבין מעשי הנאצים, השתתפותו של קארי ב"הגרינץ'" גורמת לתחושת חוסר צדק בסיסי כלפי ד"ר סוס, מי שסיפק חומר-גלם לחלומות של כל כך הרבה ילדים ברחבי העולם.

    בסדר; אז הוא נחשב למי שרשם את אחת העליות היותר מטאוריות בהוליווד של העשור האחרון. עדיין מדובר בשחקן שטוח המביא עימו שק חבוט של מאניירות החוזרות על עצמן לעייפה וגורם לי לעוויתות בלתי רצוניות, באותו אופן שהמצמוצים של גאולה אבן גורמים לי למצמץ אליה בחזרה. "אייס ונטורה: בלש בצחוק", "טיפשים בלי הפסקה" ו"שקרן, שקרן" סייעו לי לקלל את הרגע בו החלטתי לאפשר לבני-דודי בני העשרה בחירה חופשית על חשבוני בווידאומט השכונתי. אז נכון, הוא הצליח להפתיע עם "המופע של טרומן", וברגע של כנות אני מוכנה להודות ש"המסיכה" ריתק אותי, אבל הקרדיט הולך, כמובן, לאפקטים המיוחדים. אפילו ב"איש על הירח" שזכה בהרבה מאוד פסלונים בכל מיני צבעים, קשה היה לקארי להיפטר מהטיקים, ההבעות המטופשות ומשיכת הכתפיים מעוררת החימה (בי, בי). הוא פשוט משתדל מדי. קומדיה זה עסק רציני, והפנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר הופכת אותה לזולה במקרה הטוב. ההצלחה של קארי בהוליווד לא צריכה להפתיע - היא שיקוף הולם לתרבות האינסטנט ממנה הגיע, תעשיית בידור בה כל חלטוריסט יכול להאמין כי הוא דני קיי, ואמונתו תוגשם.

    מרב יודילוביץ'

    חזור למעלה
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרי במראה הטבעי. משתדל יותר מדי
    במראה הספורט-אלגנט. כמו שגבר צריך להיות
    לאתר ההטבות
    מומלצים